1. התובע, יליד 4.1.74, עותר לחייב את הנתבעות בפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה מיום 29.12.03.
2. לטענת התובע, הוא עבד במועד התאונה אצל הנתבעת 1 / הצד השלישי, ונתבקש לבצע עבודת בידוד צנרת בגובה שהצריך הסתייעות במתקן הרמה. לטענתו, בעת שעמד על במת ההרמה ההידראולית ובעת שזו הורמה, נחבל בידו הימנית. לתובע נגרם שבר בשורש כף יד ימין וחבלה בכתף ימין. העבודה בוצעה בהתאם להוראות הנתבעת 1 ו/או מנהל עבודה מטעמה. הבעלות על במת ההרמה היא של הנתבעת 3, שהשכירה את השימוש בבמה לנתבעת 1 / הצד השלישי. הנתבעת 2 היא המבטחת בביטוח חבות מעבידים של
הנתבעת 1. לטענת התובע, הבמה היא דבר מסוכן, ועל כן הנטל על הנתבעות להוכיח שלא היתה התרשלות שגרמה לנזק, ולחילופין נטען כי התאונה ארעה ברשלנותה הבלעדית של הנתבעת 1 ו/או כתוצאה מהפרת חובות חקוקות, לפיהן אפשרו לתובע לעבוד על במה לא בטיחותית המתרוממת באופן בלתי מבוקר, ו/או מבלי שנמצא אדם מכוון לצדה (אתת) ו/או מבלי שניתנה הדרכה מספקת לביצוע העבודה הספציפית.
3. הנתבעות הכחישו את אופן התרחשות התאונה כפי שנטען בכתב התביעה. לטענתן, לא הופרה כל חובה חקוקה, הן לא התרשלו בכל דרך, לתובע ניתנו ההדרכות המתאימות, וכל נזק שנגרם, ככל שנגרם, נגרם בעטיה של התנהגותו הרשלנית הבלעדית של התובע, ולחילופין בשל אשם תורם מכריע. הנתבעת 3 אף הגישה הודעת צד שלישי נגד כרמל בידוד בע"מ, עמה חתמה על הסכם לפיו האחרונה תשא בכל חבות בשל נזקי גוף לעובדים בהפעלת במות ההרמה, ותערוך ביטוח לכיסוי נזקים אלה שיכסה גם אותה, ובשים לב לכך עותרת לחייב את הצד השלישי לשפותה בכל סכום שתחויב בו, ככל שתחויב.
4. אין מחלוקת כי במועד של כשנה וחצי לפני התאונה נפגע התובע ביד ימין באופן שנגרמה לו נכות רפואית.
5. מטעם התובע הוגשה חוות-דעת רפואית, לפיה שיעור נכותו האורטופדית של התובע עומד על 20%. מטעם הנתבעות הוגשה חוות-דעת רפואית, לפיה שיעור נכותו האורטופדית של התובע עומד על 5%. בהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית-המשפט, ד"ר קרב. בבדיקתו מצא שאין עיוותים חיצוניים בשורש כף היד, אין דלדול שרירים באמה, פרט להגבלה בכפיפה עד 30 מעלות (לעומת 80 מעלות בצד הבריא), כל שאר התנועות מלאות וזהות לצד הבריא. על-פי קביעתו, סובל התובע מנכות בשיעור 10% לפי סעיף
35(1)ב לתקנות המוסד לביטוח לאומי, הקובע כי קיימת השפעה קלה על כושר הפעולה הכללי או התנועות, ו
אולם יש לייחס לתאונה הקודמת 5% ולתאונה נשוא התביעה 5% נוספים.
שאלת האחריות
6. לאחר שעיינתי בראיות שהובאו בפניי, שוכנעתי כי התובע נפגע בתאונת עבודה ביום 29.12.03, ככל הנראה בעת שעמד על במת ההרמה, ואולם קשה לקבוע באיזה אופן בדיוק אירעה התאונה. בכתב התביעה מעלה התובע גירסה, לפיה עת הורם חלק הבמה, נגרמה לו חבלה בצוואר, בכתף ובכף יד ימין. בתצהיר הנסיבות שנחתם ביום 17.3.05 מצהיר התובע, כי בעת שהבמה התחילה להתרומם והגיעה לגובה של
3-4 מ', נתפסה ידו הימנית בין המעקה של הבמה לבין הצנרת שהיתה בתקרה. זו גם הגירסה בתצהיר עדות ראשית (ת/1). בחקירתו הנגדית בבית-המשפט העיד כי הפעיל את המוט שמרים את הבמה, וכאשר הגיע לגובה של
6 מ' רצה לטפס עוד כ-50 ס"מ, על מנת להגיע בצורה נוחה יותר למקום ביצוע העבודה. לטענתו, הרים את הבמה עוד קצת, ואף התכופף כדי שהראש לא יתקע בתקרה, וכך בבקשו לעלות לאט, הבמה נסעה מהר, והיד נתפסה בצנרת באופן שאי אפשר היה להוציאה.
בין הגירסאות השונות קיימות סתירות, ובהצטרפן למכלול העדויות בדבר אופן הרמת הבמה, לא ברור לבית-המשפט עד רגע כתיבת פסק-הדין, כיצד אירעה באמת התאונה, והאם לבמה היה חלק בה ובאיזה אופן, שכן, על-פי הגירסה בכתב-התביעה, משתמע כי הגורם לתאונה הוא הרמת הבמה באופן שכביכול היה בבמה פגם; בעדות המאוחרת ובחקירתו של התובע לא הצליח התובע להצביע על פגם שהיה בבמה עצמה או באופן תפעולה, כפי שהודרך לגביה.
הטענה, לפיה במהלך הפעלת מנגנון ההרמה נתפסה ידו של התובע בין המעקה לבין הצנרת בתקרה, לא נראית סבירה, נוכח עדות מר יובל לויט מטעם הנתבעת 3, שהסביר בפירוט רב כיצד פועלת במת ההרמה ומה מנגנוני הבטיחות בתפעול. יצוין כי עדותו של מר לויט בעניין זה היתה בהירה, הגיונית, ולא נסתרה בכל דרך. על-פי עדותו, מוט ההרמה נמצא בתוך הבמה המגודרת במעקה, והבמה עולה ויורדת שעה שהמפעיל העומד על הבמה מזיז את המוט. ברגע שהמפעיל עוזב את המוט, הבמה נעצרת במקום שהיא נמצאת. המוט ותיבת ההפעלה נמצאים כאמור בתוך הבמה, וניתנים אף להזזה בתוך ה"כלוב", הכל לנוחות המפעיל, ובאופן שאין כל סיבה או היגיון להוציא את הידיים מחוץ לשטח ה"כלוב" בזמן הרמת והורדת הבמה, ואף חל איסור לעשות כן. עוד העיד לויט כי אסור לעלות עם הבמה לגובה שלא ניתן לעמוד בו זקוף. בנסיבות אלו, עדותו של התובע, לפיה נתפסה ידו בין המעקה לבין צנרת כלשהי, לא מתיישבת עם העובדה שהוא זקוק לידו הימנית לתפעול הידית, וכל זאת הוא עושה מבלי להוציא את היד מתוך ה"כלוב", ותוך שהידית נמצאת נמוך מהמעקה של ה"כלוב" (ובעניין זה אין טוב ממראה עיניים, וראה תמונת במת ההרמה, נספח ג' לתצהיר התובע, והסימון ב-X של מיקומו של מוט ההרמה שבתוך ה"כלוב").
7. הואיל ועדותו של התובע בעניין נסיבות התרחשות התאונה אינן בהירות, ניתן היה לצפות שייזמן עדים נטרליים שיוכלו לשפוך אור על האירוע, ואכן בתצהירו (ת/1) הוא מציין בסעיף 2.3 כי חבר לעבודה בשם עמאר עבתאוי, שעמד כ-50 מ' ממנו, היה עד להתרחשות. עדותו של התובע היא עדות יחידה, וככזו ועל-פי סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א - 1971, היא טעונה סיוע. סיוע כזה היה, ככל הנראה, בנמצא, ואולם התובע נמנע מהבאת אותו עד.
הלכה פסוקה היא כי בשעה שעד רלבנטי אינו מוזמן להעיד נוצרת הנחה לפיה אילו הובא, היתה עדותו פועלת לרעת בעל הדין שנמנע מלהזמינו.
ראה ע"א 548/78
שרון ואח' נ' לוי, פ"ד לה (1) 736, 760; כן ע"א 55/89
קופל נ' טלקאר, פ"ד מד(4) 602; וכן
י. קדמי, על הראיות חלק ג', תשס"ד - 2003, עמ' 1656.
8. לכל האמור לעיל יש להוסיף את התרשמותי, לפיה התובע השתדל להצניע את עברו התאונתי/תחלואתי, ומסתבר כי בניגוד להצהרתו בתשובה לשאלון, לפיה לא היה מעורב בתאונות קודמות/מחלות קודמות, יש לו עבר תאונתי שלא גילה, וראה ביחס לעברו הרפואי מוצגים נ/2, נ/3, נ/4, נ/5 ונ/6. כל הללו מעיבים על מהמנותו של התובע.
9. באשר להדרכת התובע בדבר אופן תפעול הבמה ואמצעי הזהירות שיש לנקוט, אין מחלוקת כי התובע קיבל הדרכה ממר לויט באוקטובר 2003, כחודש וחצי לפני התאונה, וכי מההדרכה ועד התאונה עבד עם במת ההרמה לפחות 10 פעמים. על-פי עדות לויט, שהיתה מהימנה בעיניי, הוא הסביר כי יש להפעיל את הבמה רק לאחר סקירת שטח העבודה מפני סיכונים, יש להביט למעלה, למטה ולצדדים, ובשום אופן אין להוציא ידיים ו/או רגליים מהבמה בזמן שהיא בתנועה. לויט העיד כיצד הסביר בפירוט על הפעלת הבמה למעלה ולמטה, קדימה ואחורה, וכי בשלב שני הסביר על כל הסכנות מכל הכיוונים מבחינת צנרת מלמעלה או בורות מלמטה. לאחר ההסבר התיאורטי עלה עם כל עובד באופן נפרד על הבמה, כשהעובד מפעיל את הבמה והוא לצדו מפקח. התובע טען אמנם בעדות בפניי שההדרכה שקיבל היתה בת 5 דקות בלבד, ואולם בתצהיר תשובות לשאלון (נ/15) מאשר כי קיבל הדרכה מנציג הנתבעת 3, שארכה כחצי שעה, ולא מצאתי כי הדרכה זו אינה מספקת בנסיבות העניין, ובעבודה הנדרשת.
10. התובע אף טוען כי בתפעול הבמה הופרו חובות חקוקות שעניינן תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז - 2007, ובמיוחד סעיפים 15(2), 16(א), 17(א)3, ולפי תקנות אלו, יש לרתום את העובדים לבל ייפלו בכל עבודה מעל 2 מ'. אין בידי לקבל טענה זו של התובע. ראשית, חובות חקוקות אלו לא פורטו בכתב התביעה, ולמעשה הועלו לראשונה בסיכומים, ומטעם זה כשלעצמו דין הטענה להידחות. שנית, תקנות אלו הן משנת 2007, וממילא אין להן תחולה על אירוע שאירע בשנת 2003. שלישית
והעיקר, תכליתן של תקנות אלו היא מניעת נפילה של עובד ממתקני הרמה, ואין לתכלית זו מאומה עם אופן אירוע התאונה, כמתואר על-ידי התובע, שלא היה בה כל סיכון של נפילה מהבמה.
11. מכל האמור לעיל, אני מאמינה לתובע שאירעה לו תאונה, ואולם לא הורם הנטל להנחת דעתי באשר לזיקה בין התאונה לפגם בבמה או באופן תפעולה, כפי שהודרך, ולא מצאתי כי הנתבעת 3 התרשלה בכל דרך, ועל כן דין התביעה נגדה להידחות מבלי שיש להיזקק לטעמים נוספים.
12. באשר למעביד המצב שונה. הפסיקה נוטה להחמיר עמו באשר לדרישות סביבת העבודה הבטוחה, ובהתחשב בכך שהעובד הלהוט לבצע עבודתו לא יכול לשלוט על סביבת עבודתו, ואף אם העובד תורם בפזיזותו להתרחשות התאונה, יש להשית אחריות על המעביד. אינני מקבלת את הטענה הגורפת, לפיה מנהל העבודה באתר חייב להימצא בשטח בכל רגע ורגע ולפקח על כל עובד ועובד. דרישה זו אינה סבירה בעיניי, באשר היא מחייבת להעמיד מספר מנהלי עבודה כמספר העובדים, ומפקיעה מהעובד כל אחריות בסיסית וטריוויאלית להגן על עצמו ולנהוג בזהירות מתבקשת. בעניין זה יש להקפיד שאחריות המעביד בתאונות עבודה לא תהפך בדרך שיגרה לאחריות מוחלטת, שהרי המעביד איננו המבטח של כל תאונה באשר היא בהיעדר אשם מצדו. עם זאת, ייתכן שהיתה צריכה להיות הקפדה יתרה בענייני בטיחות שיכלה למנוע את התאונה. באיזון כל השיקולים ובשים לב לכל האמור לעיל, אני סבורה כי יש לחלק את האחריות לגרם התאונה בין התובע לבין הנתבעת 1 באופן שהתובע יהא אחראי בשיעור 30%, והנתבעת 1 בשיעור