פסק-דין בתיק א 46613/01

1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: " חוק הפיצויים"). התובעים נפגעו עת רכבו יחדיו על אופניים ביום 23.10.99. התובע 1, יליד 1963, הוא דודו של התובע 2, יליד 1989, בן 10 לערך ביום הארוע. המחלוקת בין הצדדים היא הן בשאלת החבות והן בשאלת הנזק. בתיק נשמעו ראיות.

2. תחילה, לשאלת החבות. בהתאם לתצהיר התובע 1 הוא הרכיב ביום הארוע את התובע 2 על אופניו  והם היו בדרכם מביתם שברחוב לבנדה בתל - אביב למסגד השעון ביפו. בשעה 18:00 לערך, ברחוב סלמה בתל- אביב, מונית שנסעה לפניהם בלמה בפתאומיות. התובע 1 לא הספיק לבלום, התנגש במונית מאחור ושני התובעים נפלו. בהתאם לתצהיר התובע 1 נהג המונית לא יצא כלל מרכבו והמשיך בנסיעה. לאחר מכן מסרו לו " אנשים מהרחוב, אותם אינו מכיר" מספר מונית. מספר המונית הנטען הוא 4057925, מונית בבעלות הנתבעת 4 אשר  השימוש בה מבוטח על פי פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל - 1970 על ידי הנתבעות 2-3. שני התובעים פונו באמבולנס לבית החולים.

3. בדו"ח מד"א אשר פינה את התובעים נרשם: " מדובר בתאונת אופנים עם רכב (פגע וברח) אין מספר רכב." צורפה הודעת התובע 1 במשטרה מיום 24.10.99, למחרת התאונה. בהודעה נרשם כך: " אני...עם בן אחותי...רכבנו על האופניים ברח' סלמה. לפננו נסעה מונית. לפתע המונית עצרה ללא הודעה מוקדמת...האופנים פגעו במונית מאחור. אני ובן אחותי עפנו מהאופנים ונפלנו. נהג המונית לא ירד מהרכב כדי לראות מה קרה לנו ופשוט ברח מהמקום. אני לא יודע מה קרה עד אשר באו המשטרה ואמבולנס". בתיק המשטרה מצויים  שני דוחות פעולה מיום התאונה. בדו"ח האחד (העותק המצוי בתיק אינו קריא במלואו) נרשם על ידי עורכו, השוטר סופר טירן: " לטענת השוטרים שקיבלתי מהם הארוע - לילי- נמסר לה מפי אזרח כי מונית שמספרה 4057925 בלמה כתוצאה מכך נכנסו במונית מאחור. לטענת האזרח המונית ברחה מהמקום (חסרים פרטים לגבי מוסר המידע)...".  בדוח השני, שנערך על ידי הבוחן המשטרתי כהן חגי, נרשם כך: " בעקבות שידור פגע וברח הגעתי למקום הארוע. הסייר שהיה במקום קיבל את הארוע מסייר שכונות וכתב דוח פעולה. לדבריו אנשים במקום מסרו לו שמדובר בחזית אחור שהמונית עצרה להוריד נוסעים והאופנים פגעו בה מאחור. לאופנים שבמקום אין כל נזק. בשיחה טלפונית עם הנפגע מוחמד בבית חולים איכילוב הוא אישר שהמונית בלמה והוא פגע בה מאחור.... האופנים נלקחו לאיכילוב ונמסרו ביד לנפגע. מוחמד קשר את הואפנים בחוץ. הוא והילד נפגעו קל מאד והם הגיעו לבדיקות. בשיחה פנים אל פנים חזר מוחמד על גרסתו...הוא לא ידע להגיד אם יש נזק למונית מאחור וגם לא יכול היה להגיד מי נתן לו את מספר הרכב מונית שעזבה את המקום". בתיק המשטרה מצויה הודעה נוספת של התובע 1 מיום 25.2.00, שם נרשם כך: " נסעתי באופנים ורכב  שנסע לפני פגע בי בעת עצירתו  ופגע בצד ימין. מספר רכב שפגע הוא 4057925. ברצוני להזמין את הנהג לחקירה". עוד ציין בהודעה זו כי " האופנים נהרסו לגמרי".

4. בחקירתו חזר וציין התובע 1 כי אינו יודע מידיעתו האישית את מספר  המונית: " אנשים הזמינו משטרה ורשמו מספר". את מספר המונית קיבל לאחר מכן במשטרה. התובע 2 זכר את פרטי התאונה והעיד כי " מונית שירות, הייתה מאחורנו, עקפה אותנו ופתאום עצרה". את פרטי המונית אינו יודע.

5.  במונית מס' 4057925 נהג באותה התקופה מר דניאל מרקוביץ. מר מרקוביץ נהג במונית, אשר מופעלת כמונית שירות, בנתיב הנסיעה של קווי "דן"  4, 5 בימי שישי ושבת. בהתאם לעדות מר מרקוביץ, נתיב הנסיעה כלל אינו עובר ברחוב סלמה. ביום הארוע, שבת, נהג על המונית משמונה בבוקר ועד חצות, לא היה כל ארוע חריג בקשר למונית וכאמור המונית כלל לא הייתה ברחוב סלמה. מר מרקוביץ אף נתן הודעה במשטרה  ביום  16.4.00, גם שם העיד כי לא יתכן שהמונית בה נהג הייתה מעורבת בתאונה הנטענת וכי כפי הנראה מדובר בטעות ברישום המספר. מר מרקוביץ ציין בחקירתו כי באזור סלמה נוסעות " מוניות מרכז, הן נראות אותו דבר אך הצבע שונה, הן נוסעות לכל מקום בארץ,  חלקן דרך סלמה, חלקן דרך לבנדה".

6. הנתבעת 1 טוענת כי על הנתבעות 2-3 החבות לפצות את התובעים. הנתבעת 1 טוענת כי יתכן ומר מרקוביץ לא שם לב לפגיעה מאחור וכי רחוב סלמה מצוי באזור בו נסעה המונית באותו היום. נטען כי גם אם אין מדובר ברחוב המצוי במסלול נסיעת המונית יתכן והתאונה ארעה בעת שהנהג היה בדרכו לעבודתו.  הנתבעות 2-4  טוענות, מצידן, ראשית,  כי התובעים לא הביאו כל ראיה בתמיכה לטענתם בדבר עצם הארוע. נטען כי התובע 2 הציג גרסה שונה מהגרסאות הקודמות, גרסה על פיה המונית עקפה את התובעים ופתאום עצרה ולא כפי שנטען בגרסאות קודמות כי המונית נסעה לפני התובעים ובלמה בפתאומיות. נטען כי התובע 1 לא אמר אמת בכל הנוגע לנזק לאופניים, שהרי בדוחות הפעולה של המשטרה נרשם כי לאופנים לא נגרם כל נזק והם הוחזרו לתובע, ואילו התובע טוען כי נגרם להם נזק. שנית, טוענות הנתבעות 2-4,  לא הובאה כל ראיה קבילה כי המונית המבוטחת על ידי הנתבעות 2-3 היא המונית אשר הייתה מעורבת בארוע. התובעים אינם יודעים מידיעתם האישית את זהות המונית וכל המידע נשאב מפי שמועה שמקורה אנשים אלמונים ולא מזוהים. מעבר לכך, נטען, הנתבעות 2-3 הוכיחו בראיה פוזטיבית כי לא יתכן שהמונית  המבוטחת על ידם הייתה מעורבת. מדובר בטעות ברישום מספר המונית ואת הטעות הזו יש להבין, כך נטען, על רקע הטענה כי המונית המעורבת כלל לא עצרה והמשיכה בנסיעתה מהמקום והמספר נרשם בחטף.

7.  לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר הראיות אני קובעת כי התובעים עמדו בנטל להוכיח את עצם ארוע התאונה ופגיעתם ממונית שעצרה לפניהם, אך לא הוכיחו את זהות אותה מונית. גרסת התובעים בדבר נסיבות הארוע נתמכת בדו"ח מד"א אשר נרשם מיד לאחר הארוע, בדיווח המיידי למשטרה על גרסה זו וגם בדוחות הפעולה שנערכו על ידי  המשטרה אשר מציינים גם את הימצאות האופניים במקום כמתואר על ידי התובעים.  איני סבורה כי עדות התובע 1 כי אופניו נהרסו, בניגוד לאמור בדוחות הפעולה, גורעת ממשקל גרסתו לענין עצם קרות ארוע וגם לא תאור הארוע על ידי התובע 2 בעדותו, על פיו המונית עקפה את התובעים לפני שעצרה. הגרסה הבסיסית היא אותה גרסה אשר נשמעה מתחילת הדרך, היא מהימנה בעני ואני מקבלת אותה. עם זאת, התובעים עצמם אינם יודעים לומר מהו מספר המונית שפגע בהם ובעניין זה לא הובאה כל עדות קבילה. כל שהובא הוא עדויות מפי השמועה, כאשר אף המקור לשמועה אינו ידוע. מנגד, העיד מר מרקוביץ כי מסלול אותה מונית שירות בה נהג באותו היום אינו כולל את רחוב סלמה, בו ארעה התאונה, וכי המונית לא הייתה מעורבת באותו היום במקרה חריג. עדותו מקובלת עלי בהעדר ראיה נוגדת. הספק המתעורר בשאלת מספר המונית ואפשרות רישום שגוי של אותו מספר על ידי אותו אלמוני שרשמו - די בו על מנת לשלול את הטענה בדבר מעורבות אותה המונית. לאור כך, דין התביעה כנגד הנתבעות 2-4 להידחות. בהעדר מידע אודות הרכב המעורב בתאונה, האחריות לפצות התובעים תחול על הנתבעת 1.

8. ולשאלת הנזק. בהתייחס לתובע 1 - בדו"ח מד"א נרשם כי הוא סובל מכאבים ושפשופים בגפיים התחתונות. הוא נבדק בחדר המיון על ידי אורטופד ולא נמצאו ממצאים. לאחר מכן התלונן על כאבי ראש, צוואר, גב וסחרחורות, לא נמצאו ממצאים כלשהם והוא טופל טיפול אנלגטי והופנה לפיזיותרפיה. נטען כי נעדר מעבודתו כפועל במאפיה כשלושה שבועות ולבסוף פוטר אך אין אסמכתאות לכך. אני מעמידה את הפיצוי בגין כאב וסבל לו זכאי התובע 1  על סכום כולל של 8000 ש"ח נכון להיום.

9. ובהתייחס לתובע 2. התובע 2 היה, כאמור, כבן 10 ביום הארוע. ביולי 2007 מלאו לו 18 שנים. הוא מתגורר עם אמו, חד הורית, גרושה. יש  ששה ילדים נוספים במשפחה, הקטן נולד עם תסמונת דאון. בדו"ח מד"א נרשם כי התובע 2  היה בהכרה מלאה וכי נגרמה לו חבלת שפשוף במצח. הוא אושפז להשגחה לילה אחד ביחידה לנוירולוגית ילדים בבי"ח איכילוב. בשחרורו נרשם כי מדובר בחבלת ראש עם איבוד הכרה לשניות, ללא איבוד זיכרון, ללא בחילות או הקאות. לא נמצאו חסרים נוירולוגים ובדיקת סי. טי. נמצאה תקינה. הוא המשיך להתלונן בקופ"ח על כאבי ראש אך ללא ממצאים בבדיקה נוירולוגית ובבדיקת עיניים.  מספר חודשים לאחר התאונה  החלה האם להתלונן  על קשיי שינה והרטבה בלילות. התובע 2  הופנה לטיפול פסיכולוגי ולאבחון עקב קשיי למידה ולשירות הסוציאלי. הוחל טיפול בהרטבה במרכז שניידר לרפואת ילדים אך הופסק ביוזמת המשפחה לאחר זמן קצר. התובע 2 טוען בתצהירו כי מאז התאונה הוא סובל מכאבי ראש וסחרחורות. הוא טוען כי מאז התאונה הוא מתקשה בלימודים וכי קשה לו לשבת באותו המקום. הוא טוען כי גם לפני התאונה אשר ארעה בהיותו בכתה ד'  היו לו קשיי למידה מסוימים אך לאחר התאונה התקשה ועזב את בית הספר. לאחר שעזב את בית הספר החל לעבוד במאפיה אך לטענתו פוטר כי הגיע באיחור ו"לא התנהגתי טוב". מאז שפוטר, לעדותו, אינו עושה דבר, לפעמים עוזר לאמו בטיפול באחיו. בחקירתו ציין כי הוא למד עד כתה י'. מאז עבודתו במאפיה אינו עובד עוד כי " אני מרגיש לא טוב כשאני עובד...העבודות קשות, אין עבודות קלות...אני לא יכול להרים דברים...אני מרגיש סחרחורת". הוא אישר כי בשנים האחרונות אינו מצוי בטיפול רפואי ואינו זוכר מתי היה בטיפול בפעם האחרונה. אמו של התובע העידה כי לפני התאונה " היה ילד חרוץ וטוב" ו" תלמיד ממוצע". לא הוצגו תעודות מבית הספר. היא אשרה כי משנת 2000 התובע 2 אינו מטופל במסגרת רפואית כלשהי.

10. לצורך הערכת פגיעתו של התובע 2 בתאונה מונתה מומחית רפואית בתחום הנוירולוגיה של הילד, ד"ר נעמי אפטר. ד"ר אפטר קבעה בחוות דעתה מיום 14.12.03  כי  כאבי הראש קשורים קרוב לודאי לחבלת הראש אך התחזית חיובית להבראה מלאה תוך השנים הקרובות. לעניין הרטבת הלילה קבעה ד"ר אפטר כי למרות שהתופעה אינה שכיחה, קיימים פרסומים שמצאו קשר בין הופעת הרטבת לילה וחבלת ראש. ד"ר אפטר ציינה כי נשאלת השאלה כיצד בעיה שנמשכת זמן כה רב זכתה להתייחסות חלקית בלבד מצד האם, מדוע נותק הקשר בין מרפאת ההרטבה בבי"ח שניידר ולא הסתייעו בטיפול הרפואי המקובל במצב של הרטבת לילה, המשאף "מינרין" לפני השינה, שנמצא יעיל במקרים דומים. ד"ר אפטר קבעה  כי לדעתה לעובדה שהרטבת הלילה נמשכת 4 שנים, יש קשר ישיר לחוסר ההתמדה בטיפול מצד המשפחה. לעניין קשיי הלמידה  וההתנהגות, ציינה כי אלו יכולים להיות בחלקם קשורים לחבלת הראש ובחלקם למצב המשפחתי - סביבתי הקשה והמורכב. היא ציינה כי מדובר בנער בגיל ההתבגרות הגדל עם אמו, בבית עוד ששה ילדים שהאם מטפלת בהם, ביניהם ילד חריג עם תסמונת דאון. ד"ר אפטר קבעה כי לאור הממצאים מומלץ שהתובע 2 ימשיך לקבל טיפול רפואי בבעיית ההרטבה ויקבל גם טיפול פסיכולוגי במטרה לסייע לו להתגבר על קשייו. ד"ר אפטר העריכה את נכותו של תובע 2 בגין כאבי הראש, הרטבת לילה וקשיי למידה והתנהגות ב 10% נכות לתקופה של 5 שנים מיום התאונה בהתאם לסעיף 34(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956.

11. בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.6.07 בבר"ע 1207/07, לאחר שמיעת הראיות בתיק,  נקבע כי התובע 2 ייבדק בדיקה נוספת על ידי ד"ר אפטר על מנת לקבוע אם חל שינוי בהערכת נכותו. לתובע נקבע מועד לבדיקה  אצל ד"ר אפטר  ליום 26.8.07.  התובע סרב להגיע לבדיקה (נטען כי ברח מהרכב כאשר הגיע עם אמו למקום) כאשר המומחית ציינה בהודעתה לבית המשפט כי המתינה מעל שעה לבואו. לאור כך לא בוצעה בדיקה נוספת וחוות הדעת מיום 14.12.03 היא חוות הדעת הרפואית היחידה  המצויה בתיק.

12. ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי  משלא ניתן לתובע הטיפול הרפואי הנדרש יש להסיק מכך כי מצבו הרפואי לא השתפר ונותר בעינו, דהיינו, 10% נכות. נטען כי  מדובר במשפחה קשת יום וכי מחדלי האם המטופלת בשבעה ילדים אינם צריכים לגרוע מזכויות התובע 2. נטען כי לאור כך שמדובר בקטין אין לזקוף את אי קבלת הטיפולים וגם את אי ההגעה לבדיקה החוזרת אצל המומחית  כנגדו ולכן ראוי להניח כי הנכות הזמנית לא השתנתה. נטען כי יתכן והתובע מתבייש במצבו ולכן התנהג כפי שהתנהג. נטען כי לאור כך זכאי התובע לפיצוי גם בשל אבדן השתכרות לעתיד על פי נכות רפואית ותפקודית בשיעור של 10%.

13. הנתבעת 1 טוענת כי משלא התייצב התובע לבדיקה החוזרת המסקנה היא כי לא נותרה לתובע נכות שהרי חוות דעתה של ד"ר אפטר באשר להעדר נכות צמיתה  היא המחייבת.   נטען כי פגיעתו של התובע בתאונה הייתה קלה, לא נמצא ממצא אובייקטיבי כלשהו בכל הבדיקות שעבר, לא הוכחה הרטבת לילה גם כיום ולא הוכח שהקשיים בלימודים נגרמו עקב התאונה.

14. איני יכולה לקבל אל טענות ב"כ התובע כי יש להעריך את נזקיו של התובע על בסיס נכות צמיתה כלשהי. מומחית בית המשפט, אשר את חוות דעתה אני מקבלת במלואה, העריכה כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה מעבר לנכות זמנית של 5 שנים מיום התאונה. בהתייחס לכאבי הראש - קבעה המומחית כי הצפי הוא להבראה מלאה ובעניין זה אף לא ניתנה הנחייה לטיפול כלשהו. בהתייחס להרטבת הלילה - כפי שציינה המומחית - קיים טיפול יעיל לבעיה. לא ידוע אם הבעיה ממשיכה גם כיום, כאשר התובע כבר בגיר ואינו קטין, שהרי אין כל תלונות בנושא בתיקו הרפואי   בשמונה השנים האחרונות.  אם הבעיה עדיין קיימת - על התובע לפנות ולקבל טיפול מתאים אשר בהתאם לחוות דעת המומחית יפתור הבעיה, מה עוד שאין מדובר בבעיה המביאה לחוסר יכולת לעבוד ולתפקד במשך שעות היממה. בהתייחס לקשיי הלמידה וההתנהגות - התובע ציין בתצהירו כי בעיות כאלו כבר היו קיימות גם לפני התאונה ואני מעדיפה גרסה זו על הגרסה המאוחרת יותר השוללת בעיות כאלו, גם בהעדר ראיות למצב לימודיו טרם התאונה. סביר כי ככל שהתובע התבגר והדרישות הלימודיות גברו - כך גברו הקשיים. כמו כן אין לשכוח את המצב המשפחתי המורכב של התובע, כפי שציינה המומחית. גם בנושא זה לא נעשתה פניה לטיפול פסיכולוגי כלשהו ולא הובהר במידה מספקת אם הקשיים של התובע כיום קשורים בקשר כלשהו לתאונה. לתובע ניתנה הזדמנות נוספת, למרות שהמומחית לא ציינה במסגרת חוות דעתה כי הדבר נדרש, להיבדק שוב על ידי המומחית ולהציג מצבו בפניה. אזכיר, שוב, כי מאז יולי 2007 התובע כבר אינו קטין אלא בגיר האחראי לפעולותיו ולתוצאות התנהגותו. התובע ויתר על ההזדמנות לבדיקה נוספת ולהוכחת טענותיו הנוספות בדבר פגיעתו בתאונה ומכאן שהוא מוחזק כמסכים לחוות הדעת הרפואית שניתנה בעניינו. לאור חוות דעתו זו לא נגרמה לתובע נכות צמיתה והוא אינו זכאי לפיצוי בגין הפסדי עתיד.

15. התובע זכאי לפיצוי בגין כאב וסבל. בהתחשב בגילו, יום אשפוז, טיב הפגיעה ובתוספת ריבית אני מעמידה את גובה הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 18,000 ש"ח נכון להיום.

16. הנתבעת 1 תשלם לתובעים את הסכומים המפורטים בסעיפים 8 ו - 15 לפסק הדין בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ. התביעה כנגד נתבעות 2-4 נדחית. הנתבעת 1 תשא בהוצאות הנתבעות 2-4 בסכום כולל של  3000 ש"ח.

ניתן היום, ד' באדר ב, תשס"ח (11 במרץ 2008), בהעדר הצדדים.

המזכירות תעביר עותק פסק הדין לב"כ הצדדים.