1. התובע 1, עו"ד במקצועו (
להלן: "התובע"), ייצג ארבעה לקוחות שונים בשלוש תביעות נזיקין שהוגשו נגד הנתבעת, עיריית תל אביב (
להלן: "העיריה") בגין נזקי הצפות. בת.א. 2404/00 (מחוזי ת"א) ייצג התובע את ארנס סלמה בע"מ ואת ס.מ. בתי קפה בע"מ, היא התובעת 2 (
להלן: "התיק הראשון"). בת.א. 29393/01 (שלום ת"א) ייצג התובע את המקום של שמחה בע"מ (
להלן: "התיק השני"). בת.א. 2409/04 (מחוזי ת"א) ייצג התובע את מציצים בנמל בע"מ (
להלן: "התיק השלישי").
2. בשלושת התיקים הושגו הסכמי פשרה לפיהם התחייבה העיריה לשלם לתובעות השונות פיצויים לסילוק תביעתן, בסכום כולל של 277,000 ש"ח. על פי הסכמי שכר טרחה בין התובע ללקוחותיו, הוא זכאי לשכ"ט באחוזים מגובה הזכייה, המסתכם בסך של 103,322 ש"ח כולל מע"מ.
3. ביום 24.7.2005, הודיעה העיריה לתובע כי כל הכספים נשוא הסכמי הפשרה עוקלו על ידה לפי פקודת המסים (גבייה) בגין חובות ארנונה ומים של הזוכות בתביעות. אין חולק כי הזוכות בתביעות הקודמות (למעט ס.מ. בתי קפה בע"מ) היו אכן חייבות לעיריה תשלומי ארנונה בסכומים העולים על הסכומים שנקבעו בהסכמי הפשרה.
4. ביום 25.7.2005 דרש התובע מהעיריה כי תעביר לו את שכר טרחתו מתוך הסכומים שעוקלו. לטענתו, הסכמי שכר הטירחה בינו לבין לקוחותיו מהווים המחאת זכות לטובתו, אשר הושלמה ואף ניתנה עליה הודעה לעיריה בטרם הוטל העיקול. ההודעה לעיריה אודות המחאת הזכות ניתנה כביכול במסגרת הסכמי הפשרה, בהם צויין כי סכום הפשרה כולל את שכר טרחתו של התובע. על כן, כך טוען התובע, פעולת העיקול אינה תופסת לגבי הכספים המגיעים לו כשכר טרחתו.
5. בנוסף טוען התובע יחד עם ס.מ. בתי קפה בע"מ, היא התובעת 2, כי בתיק הראשון היו שני זוכים- התובעת 2 וכן ארנס סלמה בע"מ, ולכן העיריה לא היתה רשאית להטיל עיקול אלא על מחצית סכום הזכייה, שכן חוב הארנונה בגינו הוטל העיקול הוא של ארנס סלמה בע"מ לבדה, ולא של התובעת 2. התובעים טוענים כי את מחצית סכום הפשרה שסוכמה בתיק הראשון יש להעביר לידיה של התובעת 2, באשר לא קיימת כל עילה לעקלו.
6. העיריה טוענת מספר טענות הגנה, ונדון בהן בסדרן.
7. טענת ההגנה הראשונה של העיריה היא שהסכמי שכר הטירחה בין התובע לבין לקוחותיו, הזוכים בתביעות הקודמות, אינם מהווים המחאת זכות.
עיון בהסכמי שכר הטרחה של התובע מגלה כי כל שנכתב בהם, בוריאציות שונות, הוא שהתובע זכאי לשכר טרחה באחוזים מסויימים מכל סכום שיתקבל בעקבות התביעה. אין למצוא בהסכמים אלה כל זכר לכוונה של הלקוחות להמחות לבא כוחם את זכויותיהם מול העיריה, אלא מדובר אך ורק בהסכמים הקובעים מהו שיעורו של שכר הטרחה לו זכאי התובע וכיצד יחושב. בע"א 599/89
בנק המזרחי המאוחד נגד חגי פאר
, פ"ד מה (4) 870 נקבע כי:
"
המחאת זכות לפי חוק ההמחאה יכולה להעשות בכל לשון ובכל צורה, ואפילו בעל פה ואף בהתנהגות, ובלבד שהכוונה להעברה מיידית של הקנין תעלה בצורה ברורה".
אלא שבמקרה דנן אין למצוא בהסכמי שכר הטרחה כל כוונה להעברה מיידית של הקניין אל בא כוחם של הלקוחות. נזכיר כי בהעדר קביעה מפורשת אחרת, שכר טרחה נפסק לבעל הדין, ולא לבעל כוחו:
"
שכר טרחת עורך דין, כמו הוצאות משפט אחרות, נפסקות לטובת בעל הדין והן שייכות לו ולא לעורך הדין. ההוצאות נועדות לפצות את בעל הדין על הסכומים שהוציא או שהתחייב עליהם, ולא להעשיר את עורך הדין בנוסף על שכר הטרחה המוסכם עם לקוחו."
ע"א 541/63
כהן נ' יחיא לוי
, פ"ד יח(2), 120, 128. ראה גם ע"א (חיפה) 2780/01
נחום פרבר נ' קאדרי בסאם
תק-מח 2002(1), 7270 ,עמ' 7272.
על כן, הבעלות בכל סכום המתקבל אצל הלקוח בעקבות זכייתו במשפט, לרבות שכר טרחת עו"ד שנפסק לזכותו, נתונה ללקוח ולא לבא כוחו.
בצדק מציין בא כוחה של העיריה בסיכומיו כי המחאת זכות אמורה להביא לחילופי נושים, כך שבמקרה דנן צריך היה התובע להראות כי הסכמי שכר הטירחה בינו לבין לקוחותיו הפכו אותו לנושה של העיריה, במקום לקוחותיו. והנה, עצם העובדה שהלקוחות המשיכו להיות התובעים בתביעות הנזיקין, והתובע רק ייצג אותם ולא הפך לתובע בעצמו, היא הנותנת שלא היו כאן חילופי נושים, והלקוחות נותרו כל העת הנושים של העיריה.
אין למצוא גם בהסכמי שכר הטרחה כל הוראה או קביעה לפיה שכרו של התובע ישולם במישרין על ידי העיריה, ולא באמצעות הלקוחות, מתוך כספי הזכייה.
זאת ועוד, גם לשון הסכמי הפשרה שנכרתו בין הלקוחות לבין העיריה, תומכת בעמדתה של העיריה. בהסכמים אלה נכתב כי סכום הפשרה ישולם "
לידי התובעת, באמצעות בא כוחה ..." (הדגשה אינה במקור). משמע, הלקוח, ולא בא כוחו, הוא הנושה של העיריה, ואילו התשלום באמצעות בא כוחו של הלקוח אינו אלא דרך טכנית לביצוע החיוב כלפי הלקוח, ולא כלפי בא כוחו של הלקוח. במילים אחרות, התובע הוא בבחינת הצינור לביצוע התשלום לידי לקוחותיו, ואין הוא בבחינת נושה באופן אישי כלפי העיריה.
אשר על כן, צודקת העיריה הטוענת כי אין עסקינן כלל ועיקר בהסכמי המחאת זכות. ממילא נשמט הבסיס מתחת לתביעתו של התובע.
למעלה מהצורך, נדון בטענות ההגנה הנוספות של העיריה.
8. טענת ההגנה השניה של העיריה היא שגם אם היה מדובר בהמחאת זכות, הרי שלא ניתנה עליה הודעה לעיריה ועל כן תשלום סכום הפשרה על דרך עיקול חובן של הזוכות מהווה פרעון של החוב ומקנה הגנה לעיריה.