התובע, מר יוחנן מאי הגיש ביום 24.7.05 תביעה על סך 31,543 ש"ח, נגד כלמוביל בע"מ (להלן-
נתבעת 1), נגד אוטו גד. ש.ע. בע"מ (להלן -
נתבעת 2), נגד מר רפאל שרם (להלן -
נתבע 3) ונגד ברמק גלינה (להלן -
נתבעת 4), בגין הפרה יסודית של הסכם למכירת רכב. לטענתו, בעקבות ההפרה האמורה, נגרמו לו נזקים הנאמדים באלפי שקלים. הנתבעים הונו אותו, ניהלו עימו משא ומתן, שלא בדרך מקובלת ופעלו בחוסר תום לב.
ביום 1.11.05, ניתן פסק דין המורה על מחיקת התביעה נגד נתבעת 1.
טענות התובע
התובע הגיע לסוכנות נתבעת 2 בעקבות פרסום מודעה בעיתון "מעריב" ובעיתון "בשבע", לשם רכישת רכב מסוג "יונדאי" לשימושו, לצורכי פרנסתו ומשפחתו. עם זאת, משתקציבו המוגבל של התובע לא הספיק לרכישת מכונית חדשה, הוצע לו על ידי נציגי נתבעת 2 לרכוש מכונית מסוג "יונדאי", משומשת. התובע הופנה על ידי נציגי נתבעת 2, לנתבעים 3 ו- 4, המנהלים את עסקי מכונית "יד שנייה" הנמצאת בקומה התחתונה של סוכנות נתבעת 2 ואלו הציגו עצמם כסוכניהם של נתבעת 2. לטענת התובע, ניהל משא ומתן עם נתבעים 3 ו-4 לרכישת רכב מ"יד שנייה", כאשר בעקבות המצגים שהוצגו בפניו על ידי הנתבעים 3 ו - 4 היה משוכנע, כי נתבעת 2 היא המעסיקה של נתבעים 3 ו-4 והיא זו, שנושאת באחריות לעסקאות המבוצעות על ידם, הן באחריות ישירה והן באחריות שילוחית וזאת מבלי לפגוע באחריותם האישית של נתבעים 3 ו-4.
ביום 14.11.04, חתם התובע במשרדי הנתבעים 2, 3 ו- 4 על זיכרון דברים לרכישת רכב מסוג "יונדאי" מדגם HI, מספר רישוי 97-863-17 (להלן -
הרכב), תמורת סך של 62,000 ש"ח.
במהלך ההליכים והמשא ומתן לרכישת הרכב, התחייבו הנתבעים כלפי התובע, כי הרכב עבר את כל הטיפולים החודשיים הנדרשים בצורה מלאה וסדירה. בנוסף, ביקש התובע לבדוק את הרכב במכון לבדיקת רכב כמקובל. נתבעת 4 המליצה בפניו על מכון לבדיקת רכב בשם "Ralex", התנדבה ללוותו למכון הרכב והיא שניהלה את תהליך בדיקת הרכב. לאחר ביצוע הבדיקה, הודיעו לו נתבעים 3 ו-4, כי הם אחראים לתיקון כל הפגמים המצויים ברכב והם מתחייבים למסור לידיו את הרכב כשהוא תקין, עבר את כל הטיפולים והבדיקות הנדרשות ולאחר שבוצעו בו כל תיקוני הפגמים הקיימים ברכב ובכללם אלה שצוינו בדוח הבדיקה. ביום 17.11.04, שלושה ימים לאחר חתימת זיכרון הדברים, הגיע התובע לקבל את רכבו. במעמד זה, אישרו הנתבעים 3 ו-4, כי ברכב בוצעו כל התיקונים הדרושים והרכב תקין וראוי לשימוש. מששילם התובע את התמורה המוסכמת במלואה, נמסרו לו מפתחות הרכב.
יש לציין בהקשר זה, כי אחד מתנאי רכישת הרכב, להם התחייבו נתבעים 3 ו- 4, שהרכב נרכש מאדם פרטי ולא מחברה. כמו כן, הנתבע אישר בפני התובע מפורשות, כי הרכב היה בבעלות אדם פרטי ולא בבעלות חברה. בהתאם לכך למעשה, נקבע המחיר.
במעמד קבלת מפתחות הרכב הציעה נתבעת 4, כי נציג החברה הוא שיבצע את העברת רישום הרכב בדואר, כדי לחסוך מזמנו. בדיעבד התברר, כי העברת הבעלות על ידי נתבעת 4 לא נעשתה כתוצאה מרצון טוב, אלא כדי להסתיר את העובדה, שהבעלות ברכב נרכשה מחברה ולא מאדם פרטי, כשם שהתחייבו. כמו כן בבדיקה שערך התובע לצורכי ביטוח נמצא שאין ברכב אימובילייזר, דרישה בסיסית של חברות הביטוח. עלות ההתקנה והתיקון בגין פריטים אלה הגיעו לסך 1,676 ש"ח. בנוסף, מספר ימים לאחר קבלת הרכב ותוך כדי נהיגה התברר לתובע, כי הרכב אינו ראוי לנהיגה, בשל סטייה חזקה ימינה. התובע נטל את הרכב לבדיקת זווית ההגוי. הבדיקה העלתה, כי צירי (בוקסות) הסרן הקדמי היו בלויים לחלוטין ובנוסף, למתלה הקדמי הימני הייתה שפיעה. סך עלויות התיקון 1,170 ש"ח.
לאחר ביצוע התיקונים הנ"ל, ביום 3.12.06, כבה הרכב מספר פעמים. בשל כך, התובע הכניס את הרכב למוסך פעם נוספת ושם התברר, שהטיפול האחרון ברכב נערך ב - 23,000 ק"מ לפני הקילומטרז' בו נמסר הרכב לתובע, כאשר לפי הנחיות היצרן, הרכב זקוק לטיפול כל 7,500 ק"מ. עלות הטיפול, סך של 1,076 ש"ח.
ביום 12.12.04 התברר, שהמיסב הימני התפרק וגרם נזק לתוף המעצור ולחיישן הגלגל ושהמיסב השמאלי חלוד ורופף, דבר שחייב את החלפתם המיידית. עלות תיקון זה הגיעה לסך 5,200 ש"ח. בנוסף התברר, שהמיסבים האחוריים ברכב רועשים ויש להחליפם, עלות התיקון סך של 2,566 ש"ח.
משום כל התקלות האמורות, עלה החשד בידי התובע, כי הבעלות ברכב לא הייתה של אדם פרטי כפי שהובטח וסוכם עם הנתבעים 3 ו-4. התובע פנה למשרד הרישוי והתברר לו כי הרכב היה, עובר למכירתו, בבעלות חב' "צבי אהרונסון בע"מ" ולא בבעלות פרטית. עובדה זו מביאה לירידת הרכב בהשוואה למחיר ששילם התובע.
לאור האמור, הנתבעים הפרו את סעיפים 2, 3, 4, 7 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א -1981. כמו כן, הפרו את תקנות המסחר בכלי רכב משומש, תשל"ח - 1978. ואם לא די באמור הרי, שהטעו את התובע לגבי טיב הרכב, לגבי השימוש הקודם שנעשה ברכב ובזהות בעלי הרכב הקודמים, הפעילו השפעה בלתי הוגנת והכל כדי לקשור עסקה בתנאים בלתי סבירים. הם הטעו את התובע בפרסומת מטעה ולא ערכו טופס הסכם למכירת רכב כנדרש בחוק.
טענות נתבעים 2, 3, 4
נתבעת 2 היא סוכנות למכירת מכוניות "יונדאי" ובה שתי מחלקות. האחת, מחלקה למכירת מכוניות חדשות והשנייה, מחלקה למכירת מכוניות משומשות.
במסגרת עסוקה למכירת מכוניות משומשות נוהגת נתבעת 2 לפרסם בעיתונות מודעות למכירת מכוניות משומשות. המודעות שצירף התובע לתצהירו, הן מודעות שפרסמה נתבעת 2, אולם אין הן מתייחסות כלל ועיקר לרכב שנמכר לתובע, אלא לרכבים אחרים.
בחודש נובמבר 2004, פנה התובע למחלקה למכירת מכוניות משומשות של נתבעת 2 וביקש לרכוש רכב משומש מסוג "יונדאי" מסחרי. מבין הרכבים שהיו לנתבעת 2 בחר התובע ברכב "יונדאי" מסחרי, נשוא התביעה.
לפני שהצדדים הגיעו להסכם ביניהם על מכירת הרכב, ערך התובע נסיעה ברכב כדי להתרשם ממנו ובנוסף לכך, לבקשתו, עבר הרכב בדיקה במכון לבדיקת רכבים משומשים שערך את דו"ח הבדיקה. לאור תוצאות בדיקת הרכב, מספר הקילומטרים שהרכב עבר (203,000 ק"מ) ושאר נתוני הרכב, נחתם זיכרון דברים, לפיו הוסכם בין הצדדים, כי התובע ישלם תמורת הרכב סך של 62,000 ש"ח, בעוד מחיר המחירון של הרכב היה 65,000 ש"ח. בנוסף, הייתה מותקנת ברכב מערכת איתור בשווי של כ- 4,000 ש"ח, עליה לא חויב התובע. נתבעת 2 התחייבה לבצע על חשבונה את התיקונים הבאים: החלפת תושבת גיר קלאצ' ולתקן ריפוד כסא נהג, כאמור בסעיף 6 לזיכרון הדברים.
יש לציין, כי מדובר ברכב מסחרי שנת ייצור 1999, היינו כאשר רכש אותו התובע הוא היה בן 5 שנים ועבר 203,000 ק"מ, הרכב היה "יד ראשונה". נאמר לתובע, שהרכב היה בבעלות חברה ואף צוינה שמה של החברה, "צבי אהרונסון בע"מ". אין כל אמת בטענת התובע, כי נאמר לו, שהרכב היה בבעלות פרטית. הוצע לתובע לבדוק את הבעלויות במשרד הרישוי, אולם הוא נמנע מכך. בהקשר זה יש להבהיר, כי ברכב מסחרי אין הבדל במחיר אם הרכב היה בבעלות חברה או בבעלות אדם פרטי.