פסק-דין בתיק א 37974/05

1. בפני  תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף עקב תאונת עבודה שארעה  לתובע, יליד 1984, ביום 19.6.02, בהיותו כבן 18.5 שנים. הנתבעת 1 (להלן: " הנתבעת"), בעלת מפעל למיון פסולת, הייתה מעבידתו של התובע בעת הארוע, הנתבעת 2 הייתה מבטחתה למועד הרלוונטי בביטוח אחריות מעבידים.

החבות

2. בהתייחס לנסיבות הארוע הובאו ראיות רק מטעם התובע. בהתאם לתצהיר התובע באותה עת הוא היה תלמיד תיכון במגמת מכונאות רכב בבית הספר עמל חדרה והוא עבד במפעל הנתבעת עבודה זמנית במהלך חופשת הקיץ. הוא הספיק לעבוד 17 ימים עד הארוע. התאונה ארעה בשעות הערב. אחראי המשמרת, חסן סלאמה, ביקש ממנו לעלות על מסוע אשפה עליון הממוקם בגובה של 5 מ'  על מנת לסייע לו ולעובדים נוספים לתקן המסוע. התובע טיפס עד לגובה המסוע ועמד על פלטת עץ אשר כיסתה את פתח המיון. מדובר בפלטה שהונחה במקום לצורך גישה למסוע ועל פי עדות התובע הייתה במקום עוד מהיום הראשון לתחילת עבודתו. כאשר ניסה לטפס מפלטת העץ למסוע " לפתע זזה הפלטה ממקומה או נשברה בגלל המשקל שלי"  והתובע נפל לתוך פתח המיון שאותו כיסתה הפלטה, מגובה 5 מ', על גבו. בחקירתו ציין כי התאונה ארעה בשעה 04:00 לפנות בוקר וכי אינו יודע אם הפלטה נשברה או זזה. עוד ציין כי בימים שעבד אצל הנתבעת לפני התאונה העובדים היו עולים ויורדים מאותו המקום ואיש לא הזהירו לא לדרוך על הפלטה. ביום הארוע זו הייתה הפעם הראשונה בה עלה על הפלטה. 

3. מטעם התובע העיד גם מר מוחמד סלאמה, עובד הנתבעת בעת הארוע. בתצהירו ציין כי בעת התאונה עבד במפעל על שופל, מטרים אחדים מהמסוע ממנו נפל התובע. אחיו וסאם סלאמה, שהיה אחראי המשמרת של התחזוקה במפעל, ביקש מהתובע ומעוד שני עובדים לעלות אל המסוע על מנת לתקנו. לפתע ראה מוחמד את התובע נופל לתוך פתח המיון על גבו.  הוא היה הראשון שהגיע לתובע כי יתר העובדים היו על המסוע. בחקירתו ציין כי התאונה הייתה בשעות הערב, שעות החשיכה, ולא לפנות בוקר. הוא הבהיר כי ראה את התובע למעלה לפני שנפל והוא חושב " שהקרש נפל עם התובע מלמעלה".  

4. הנתבעות, כאמור, לא הביאו עדים מטעמן לעניין נסיבות התאונה ולא הציגו כל ראיה המנוגדת לעדויות התביעה למרות שיכלו לעשות כן שהרי מדובר בעדים לתאונה שהם עובדי הנתבעת, המצויים לכאורה בשליטתה. ב"כ הנתבעות בסיכומיו אינו מכחיש את הארוע אך טוען כי נסיבותיו לא הובררו די הצורך כיון שקיימות מספר גרסאות לעניין שעת הארוע, כי מנהל המשמרת שהיה במקום לא הובא להעיד וכי לא ברור אם אותה פלטת עץ זזה או נשברה.  עדות התובע והעד מוחמד סלאמה לגבי נסיבות הארוע מהימנות בעני ולא הובאה כל ראיה המבססת ספק כלשהו בגרסה זו. גם אם שעת הארוע המדוייקת אינה ידועה איני מייחסת לכך כל משקל, כמו גם להעדר הידיעה אם אותה פלטה נשברה או זזה. עובדות הארוע הן, אם כן, כי התובע עלה על פי הוראת הממונים עליו למסוע, דרך על פלטת עץ אשר נהוג היה להותיר במקום לצורך גישה למסוע, ובעת עלייתו נפל מהפלטה אשר זזה ממקומה או נשברה.

5. דומה שאף הנתבעות אינן חולקות על חובתה המושגית והקונקרטית של הנתבעת כלפי התובע ולמעשה לא טענו כל טענה בעניין זה בסיכומיהן. הנתבעת, כמעבידתו של התובע, חבה כלפי התובע חובה מוגברת לדאוג לבטיחותו.  במסגרת חובתה זו עליה לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, להדריכו ולהזהירו מפני סכנות קיימות, בפרט כאלו שניתן לצפותן מראש בשל אופי העבודה או אופי המקום בו מתבצעת העבודה (ראה, למשל, ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72). לעניין חובת הזהירות הקונקרטית שחב מעביד לעובדו יצוין, כי ככל שהסיכון חמור יותר הרי במקביל גוברת חובתו של המעביד לנקוט אמצעי זהירות וגוברת " מידת גיוונם ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט" (ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225, 229). סיכון של נפילה מגובה של 5 מ' ממסוע אינו סיכון סביר ועל הנתבעת, כמעבידה, היה לנקוט אמצעים סבירים על מנת למנוע התממשותו. בנסיבות העניין, הנתבעת לא הציגה אמצעי בטיחות כלשהם  אותם נקטה ולא הביאה ראיות לעניין זה. לא הוכח כי ננקטו אמצעים למניעת  דריכת עובדים על אותה פלטת עץ  או כי ניתנו הדרכות לעובדים  בכלל ולתובע בפרט בקשר לדרך העלייה למסוע ולמניעת סיכון של נפילה. הנתבעת הפרה את חובות הזהירות המושגית והקונקרטית אותן היא חבה לתובע. אם הייתה נוקטת אמצעים סבירים למניעת התאונה ניתן היה למנעה. לכן, חבות הנתבעות בפיצוי התובע  בגין נזקי הגוף שנגרמו לו.

6. הנתבעות בסיכומיהן טוענות כי יש לייחס לתובע אשם תורם, כיון שהיה עליו להימנע מדריכה על הפלטה כל עוד לא וידא יציבותה. איני סבורה כי בנסיבות העניין יש לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. מדובר בעובד חדש לגמרי, צעיר, עדיין תלמיד, על גבול הקטינות, חסר ניסיון תעסוקתי. בהתאם לעדותו, אשר לא נסתרה,  הוא ראה כי כל העובדים עולים למסוע באותה הדרך וכך פעל גם הוא, בהעדר הנחיה או הדרכה לפעול אחרת. האחריות המלאה לארוע מוטלת על הנתבעת.

הנכות הרפואית

7. לתובע נגרמו שברים  בחוליות המותניותL-1, L-2, L-3, L-4  . השבר בחוליה L-4  - שבר דחיסה - גרם ללחץ על הדורה. התובע נותח, בוצע שיחזור השבר וקיבוע עמוד השדרה המותני בין שלוש מתוך חמש החוליות המותניות. התובע אושפז 7 ימים,  עד ליום 25.6.02. התאונה הוכרה כתאונת עבודה במוסד לביטוח לאומי. התובע עמד בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי אשר העמידה נכותו הרפואית האורטופדית על 37% והגדילה הנכות על פי תקנה 15 לנכות צמיתה בשיעור 56%. 

8. התובע הגיש חוות דעת מטעמו, ערוכה על ידי ד"ר יוסף לייטנר. בחוות דעתו מיום 20.6.05 (הוגש בנוסף גם עותק מיום 2.12.03, ללא שינויים משמעותיים לענייננו) קבע ד"ר לייטנר כי מצא הגבלה בינונית בטווח עמוד השדרה המותני, אותה הוא מעריך ב- 20% על פי סעיף 37(7) ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: " תקנות הביטוח הלאומי"). בנוסף, מצא חולשה קלה וניוון שרירים קל לאורך הרגל הימנית ובגין כך קבע נכות בשיעור של 10% לפי סעיף 32(1) א'1 לתקנות הביטוח הלאומי. בגין השברים בשתי חוליות - L-1, L-2 - שברים שהתרפאו - כל אחד 5% לפי סעיף 37 (8) א' לתקנות הביטוח הלאומי. סך הכל נכות אורטופדית  צמיתה - 35%.

9. מטעם הנתבעות הוגשה חוות דעתו של פרופ' יואל אנגל. פרופ' אנגל קבע במסגרת חוות דעתו מיום 15.4.06 כי התובע נותר מוגבל הגבלה משמעותית בתנועות עמוד השדרה המותני. בגין כך העמיד פרופ' אנגל את נכותו הצמיתה של התובע על 30% על פי תקנה 37 (7) ג' לתקנות הביטוח הלאומי שעניינה  הגבלת תנועות קשה בעמוד השדרה המותני.

10. שני המומחים לא נחקרו על חוות דעתם. לאחר עיון בחוות הדעת מטעם הצדדים  אני מעדיפה את חות דעתו של ד"ר לייטנר. פרופ' אנגל אמנם התיייחס בחוות דעתו להגבלת התנועות בעמוד השדרה המותני ואף קבע כי מדובר בהגבלה קשה, המזכה ב - 30% נכות ולא בהגבלה בינונית, כפי שקבע ד"ר לייטנר, המזכה ב - 20% נכות בלבד, אך לא התייחס לשברים בחוליות ולחולשה וניוון השרירים, סעיף אליו גם המוסד לביטוח לאומי התייחס וקבע נכות צמיתה. חוות דעתו של ד"ר לייטנר עמדה  בפני פרופ' אנגל אך לא מצאתי התייחסות לכל פרטי חוות הדעת וסעיפי הנכות הרלוונטים בחוות דעתו של פרופ' אנגל. אני קובעת כי נכותו הרפואית של התובע עומדת על 35%, כמפורט בחוות דעתו של ד"ר לייטנר.

הנכות התפקודית

11. ולפגיעה התפקודית. התובע בתצהירו טען כי עובר לתאונה היה בסוף הכשרתו המקצועית, לאחר שסיים שנה יב' במגמת מכונאות רכב ונותרה לו שנה אחת נוספת לסיום הלימודים. עקב התאונה היה כארבעה חודשים בחופשת מחלה וכאשר חזר ללימודים היה מוגבל בתפקודו ולא יכול היה לעמוד בדרישות המאמץ הגופני שנדרשו משאר התלמידים בכיתת מכונאות הרכב. לכן, טוען התובע, על פי החלטת בית הספר נאלץ לעזוב את הלימודים לתואר מכונאי רכב בתחילת השנה ה- יג' והוא לא חזר עוד ללמוד. הוצג מכתב של בי"ס עמל לתובע מיום 7.4.03 שם נרשם: " ביום 1.9.02 התחלת ללמוד במכללת מח"ט עירוני עמל חדרה. בשל היעדרויותיך והישגיך הנמוכים הוחלט על סיום לימודיך. את הלימודים סיימת בתחילת חודש ינואר...אינך זכאי להחזר כלשהו משכה"ל". הוצג אישור נוסף מבית הספר מיום 26.11.03 על פיו " מר סלאמה ענן החל לימודיו בבית ספרנו ב - 1.9.02 בכתה יג' במגמת מכונות. בשל היעדרויות רבות ואי עמידה בדרישות (לטענתו, בעקבות תאונה) הוחלט על סיום לימודיו בתחילת ינואר". התובע אישר בחקירתו כי לפני שהחל לימודיו ב"עמל" סיים 12 שנות לימוד אך לא קיבל תעודת בגרות. 

12. התובע טוען כי לאור כאבי הגב התחתון מהם הוא סובל הוא מתקשה בישיבה ממושכת והוא זקוק לשינוי תנוחה בכל מספר דקות. התובע טוען כי הוא מוגבל בכיפוף וכי הוא מתקשה להרים דברים גם במשקל קל יחסית. בתצהירו טען כי הוא נסה לעבוד בעבודות מזדמנות וציין שני מקומות -  דוכן פלאלפל של אחיו ושמירה. הוא ציין כי גם עבודות אלו קשות לו. בחקירתו הוסיף וציין כי בנוסף לשני המקומות שציין בתצהירו עבד בעוד מספר מקומות עבודה  בשמירה וכן עבד במכבסה. לא הוצגו תלושי שכר לגבי מקומות העבודה. העבודות בהן עבד היו בעמידה וכן בישיבה. התובע טען בחקירתו כי כל מקומות העבודה פיטרו אותו מעבודתו לאחר זמן קצר בשל אי התאמה. לא הוצגו מכתבי פיטורין. התובע הכחיש כי הוא עזר להוריו  בחנות המכולת שלהם, שהייתה בבית מגוריהם, וטען כי אם היה בחנות- ישב ליד אמו ולא עבד.

13. הוגשה תעודת עובד ציבור מהמוסד לביטוח לאומי סניף נתניה, מחלקת שיקום. בהתאם לתעודה זו - פנה התובע למחלקת השיקום בבקשה לשיקום ונמצא זכאי לשיקום. התובע הופנה לאבחון מקצועי אשר המליץ כי על פי תפקודו באותו שלב התובע עדיין לא מסוגל להשתלב בתכנית בשוק החופשי. הומלץ כי התובע ישתלב בסדנא מעברית במרכז השיקום וכי ימצא בקשר פסיכותרפויתי. נרשם כי התובע ביקש להתייעץ עם הוריו לגבי מסקנות האבחון וכי נערכה פגישה משותפת עם האב. נרשם כי התובע ואביו מסרו כי הם מבקשים להתייעץ עם עורך דינם לגבי תכנית השיקום ומאז לא פנה שוב התובע למחלקת השיקום. לתעודת עובד הציבור צורף דוח אבחון תעסוקתי  מנובמבר 2004. בהתאם לאבחון - לתובע יכולות עדיפות במישור הטכני בהשוואה ליכולות במישור העיוני, כאשר כישוריו הביצועיים נמצאים בטווח הממוצע באוכלוסיה בעוד שהכישורים המילוליים והחשבונאיים ברמה בינונית נמוכה ואף למטה מכך. התובע בחקירתו ציין כי אינו זוכר מדוע הפסיק את תהליך השיקום במוסד לביטוח לאומי.

14. ב"כ התובע בסיכומיו טוען כי  התאונה ניתקה  אותו ממעגל העבודה לצמיתות ולכן יש להעמיד את פגיעתו התפקודית לפחות על  56% כפי שקבע המוסד לביטוח לאומי לאחר הפעלת תקנה 15 וכפי שהמליץ גם ד"ר לייטנר.  נטען כי הבסיס לחישוב השכר צריך להיות השכר הממוצע במשק לאור היות התובע צעיר אשר טרם השלים הכשרתו המקצועית וגובה הכנסתו לא התגבש עדיין. נטען כי התובע ניסה להשתלב במעגל העבודה, לרבות בעבודות הכרוכות במאמץ פיסי,  אך לא הצליח בשל נכותו.

15. הנתבעות טוענות כי התובע יכול להסתגל לנכות ולהכשיר עצמו לעסוק בעיסוק התואם את כישוריו ומגבלותיו. נטען כי התובע החל התהליך שיקום במוסד לביטוח לאומי ולא ברור מדוע הפסיקו ונראה שעשה כן רק בשל שיקולים הכרוכים בהגשת התביעה, כך שהתנהגותו אינה תואמת את חובתו להקטין הנזק. נטען כי התובע עבד במספר עבודות מאז התאונה, לרבות בחנות המכולת של הוריו. נטען כי לא הוצגו ראיות לגבי השתכרותו בעבודות אלו וגם לא ראיות כי פוטר מעבודתו ומדוע ויש לזקוף זאת לחובת התובע. נטען כי כפי שעולה מדו"ח האבחון במוסד לביטוח לאומי לתובע מוגבלות ביכולות האינטלקטואליות, ללא קשר לתאונה, ולכן לא סביר שהיה מגיע לשכר הממוצע במשק.