בנק לאומי (להלן: "בל"ל) והנתבעת 1 (להלן: "בלמוט") התקשרו בחוזה להתקנת ציוד מחשבים בעמדות מידע בסניפי הבנק. הציוד אוחסן במחסן בלמוט ומשם נגנב ב - 18.1.99. התובעת (להלן: מגדל") ביטחה את הציוד ושילמה לבל"ל תגמולי ביטוח. זוהי תביעת השיבוב שהגישה נגד בלמוט ונגד מבטחתה של בלמוט - הנתבעת 2 (להלן: "אריה").
טענות מגדל:
ע"פ ס' 11(ב) לחוזה אחראית בלמוט
לכל נזק, אובדן או פגיעה שייגרמו לרכוש בל"ל תוך כדי ועקב ביצוע העבודה ועליה לנקוט "בכל האמצעים הדרושים למניעתם" - וההוראה חלה גם על נסיבות הגניבה. בפוליסת הביטוח שהנפיקה אריה לבלמוט הותנה הכיסוי הביטוחי בין השאר בקיום מערכת אזעקה פעילה. אין חולק שבמחסן שבו הוחזק הציוד לא היתה מערכת כזו. גם זו הפרה של ס' 11(ב). לאחר הגניבה בדו עובדי בלמוט ראיות שיבשו את הזירה ושיקרו. נסיבות הגניבה וממצאי המשטרה והחוקר הפרטי מצביעים על סבירות רבה של מעורבות עובדי בלמוט בגניבה. העסקת עובדים- עבריינים שכאלה ע"י בלמוט היא כשלעצמה מעשה רשלנות. אחסנת הציוד אצל בלמוט סוכמה בשלב מאוחר של ההתקשרות. מר הרשנבאום מבל"ל לא הסכים שבלמוט הסכימה לאחסנה רק כנגד שחרורה מאחריות לנזק אפשרי ואישר שהנושא שנדון עם בלמוט היה ביטוחו של רכוש זה. מר יוספסברג מערבב בין "אחריות" לבין "הכיסוי הביטוחי". האסמכתא שעליה הסתמך, מכתב שהתיימר לשלוח לבל"ל, אינה משכנעת. הן על פי צורתו והן ע"פ תוכנו, אין ללמוד ממסמך זה שהוכן במועד שבו הוא הוכן לטענת מר יוספסברג, או שאי פעם נשלח, או שאי פעם הגיע לידי בל"ל. בלמוט קיבלה תמורה ממשית עבור האחסנה - הן בכך שהדבר ייעל את פעילותה והן בכך ששיפר את מעמדה העיסקי כ"ספק אסטרטגי" של לקוח גדול. משמע, היא קיבלה "טובת הנאה" תמורת השמירה והפכה ל"שומר שכר". באשר לחבות אריה, נטען שבידוי הראיות נעשה ע"פ עצת סוכן הביטוח, שהיה שלוח של אריה. הכיסוי הביטוחי מכסה את "תכולת" המחסן, בלי קשר לשאלת הבעלות באותה תכולה. תשלום תגמולי ביטוח ע"י אריה לבלמוט, ואפילו בעבור כמחצית הנזק, חוסם את יכולתה של אריה לטעון להעדר כיסוי ביטוחי.
טענות בלמוט:
אחסנת הציוד במחסני בלמוט היתה לפנים משורת ההסכם, ללא תמורה וכמעין "טובה". ע"פ עדות מר יוספסברג, הוסכם שבל"ל יהיה אחראי לציוד. מר הרשנבאום מבל"ל לא שלל את האפשרות שמכתב ברוח זו הגיע לבל"ל. המכתב נזכר בחוו"ד השמאי של אריה כבר בשנת 1999, מה שמפריך את הטענה שהמכתב הוא זיוף מאוחר. אכן, במחסן לא היתה אזעקה, אך לאור עדותו של רס"מ אביטל אפילו היתה מותקנת אזעקה במחסן, לא היה בכך כדי למנוע את הפריצה נוכח בידודו. בידוי הראיות נעשה ללא מודעות מנהליה, בוודאי שלא ביוזמתם וכשנודע להם אודותיו הורו לעובדים לספר את האמת. העובדה שאנשים שיקרו לעניין קיום האזעקה, לא מוכיחה את מעורבותם בעצם הגניבה, ענין שלא הוכח מעולם. נראה שהגנב הכיר את המחסן, אך אין הכרח שהוא קשור לעובדי החברה.
טענות אריה
: אריה ביטחה את בלמוט נגד נזקי פריצה, אירוע שאיפיונו בכך ש"החדירה והיציאה ממחסניה של בלמוט נעשו באלימות ובכוח". בפועל הוכח ההפך: הגניבה נעשתה באמצעות חדירה ע"י מפתחות העסק ולא נמצאו סימני פריצה כלשהם. ועוד: תנאי לכיסוי הביטוחי הוא קיום ההגנות הנדרשות בפוליסה. במחסן היתה מערכת אזעקה ישנה שלפחות בשנתיים שקדמו לאירוע הפריצה לא היתה כלל בשימוש. בידוי הראיות ע"י עובדי בלמוט, הסתרת מידע ומרמה כלפי אריה בכל הקשור לאירוע נשוא התביעה מצדיקים את הסרת הכיסוי הביטוחי הן לפי תנאי הפוליסה והן ע"פ הדין. את התשלום ששלמה הנתבעת 2 למבוטחתה - בלמוט, שילמה לפנים משורת הדין ומתוך מחווה של רצון טוב, ללא כל הכרה בחבות, ועל אף שלא נמצא כיסוי ביטוחי לגניבה.
בידוי הראיות ומשמעותו:
על כך אין מחלוקת: לאחר גילוי הגניבה עובדי בלמוט שיקרו בעניינים שונים, סילקו, "שתלו" והשחיתו פריטים שונים בזירת הגניבה: חלקים ממערכת האזעקה הישנה שהיתה במקום ולא היתה פעילה מזה שנים נתלשו. מנעול נשבר וסולק. מפתחות חולקו לעובדים רטרואקטיבית על מנת שיצרפו אותם לצרורות המפתחות שלהם, כביכול אלה הם מפתחות של מערכת האזעקה. הגרסאות שניגבו לראשונה מעובדי בלמוט כללו שקרים שבהם הודו אותם אנשים מאוחר יותר.
בזירה נמצאו רכיבים תמוהים נוספים: מפתח חדש לחלוטין נמצא תקוע בצד הפנימי של מנעול דלת הכניסה למחסן. מזגן אוויר שנעקר מהקיר נמצא במיקום ובצורה המעוררים חשד שמישהו ניסה ליצור מראית עין שהחדירה למחסן היתה דרך פתח בקיר. לא ברור אם סימנים מטעים אלה הושארו ע"י הגנב, או ע"י עובדי בלמוט.
עובדי בלמוט שהעידו ייחסו את היוזמה לבידוי הראיות לחשב בלמוט באותה עת, יהודה אשריין. דורון לבנה שהחליפו בינתיים סבור שאשריין פעל לפי עצת סוכן הביטוח. אשריין (שכבר אינו עובד בבלמוט) וסוכן הביטוח (שלא זוהה בשמו המלא) לא העידו ולא ניתנה להם הזדמנות להשיב על ההאשמות. מדוע שיבשו עובדי בלמוט את זירת הגניבה? זהו ענין לספקולציות. מעדות לבנה משתמע שבידוי הראיות נעשה כדי להשיג כיסוי ביטוחי במרמה. לא ברור מהיכן ידוע הדבר למר לבנה, ולא ברור המניע של סוכן הביטוח לעוץ לבלמוט עצה כזו. אין ספק, שלבלמוט היה ענין להטעות את אריה לחשוב שבמחסן היתה אזעקה פעילה כדרישת פוליסת הביטוח. אפשרות אחרת, שלא נדונה בסיכומי הצדדים, נגזרת מכך שהגניבה בוצעה כנראה ע"י פתיחת דלת המחסן במפתח. מכאן החשד שהגנבים הכירו את המקום וסדריו, או שנעזרו בעובדי בלמוט. במקרה כזה, יתכן ששיבוש זירת הגניבה נעשה גם כדי לטשטש את עקבות הגנבים.
המניע לבידוי הראיות נותר עלום. לא הוכחה מעורבות עובדי בלמוט בגניבה עצמה. לא הובהרה די "שרשרת הפיקוד" שמכוחה ביצעו עובדים זוטרים את מעשי השיבוש. מנהל בלמוט אמר שלא ידע על בידוי הראיות מתחילה וכשנודע לו עליו בדיעבד הורה לעובדים להפסיקו ולומר את האמת. אין ספק שכך קרה בשלב כלשהו. לשיטת בלמוט, היה בידוי ושיבוש הראיות יוזמה של חשב החברה, אורגן שלה, שפעולותיו מחייבות אותה ונועדו להיטיב עמה. משמע: לא "העובדים" בדו ראיות ושיבשו את זירת העבירה, אלה בלמוט עצמה עשתה כן. מתוך מודעות להיבט זה של הפרשה יש לבחון את עדויות אנשי בלמוט גם בעניינים אחרים: חברה שגם לשיטתה, נזקקת לבידוי ראיות כדי להשיג כיסוי ביטוחי עלולה להדרש לאמצעים פסולים אחרים כדי להשתחרר מחבות.
תוכן ההסכם בין בל"ל לבין בלמוט
מגדל, המבטחת של בל"ל תובעת "בנעליו" דהיינו, מכח הזכויות שהיו לבל"ל עצמו אילו תבע הוא את בלמוט (ומכח חבותה, גם את מבטחתה, אריה). מכאן החשיבות שיש לבירור התנאים המדוייקים של ההסכם בין בל"ל ובלמוט. תנאי ההסכם הכתוב (ת/17) לא נוגעים במישרין לאחסנת הציוד שבמרכז דיוננו, מאחר שלגרסת כל המעורבים הוסדר עניין זה במאוחר ובנפרד בע"פ. ממילא ס' 11 להסכם אינו מלמד דבר על פרטי ההסכמה המאוחרת. מר יוספסברג, מנהל בלמוט, הצהיר שהאחסנה הותנתה "
במפורש בכך שבלמוט לא תהיה אחראית, בשום פנים ואופן,
לשמירת רכיבי בל"ל, לרבות כל נזק ו/או אובדן שיגרמו להם. בל"ל הסכימה לתניה זו." לדבריו, הוא שלח למר הרשנבאום מכתב שבו נאמר בין השאר: "
סוכם כי אתם מבטחים את הציוד שבנדון ואנו מצידינו נאחסן אותו במחסננו יחד עם הציוד שלנו ובאותו אופן. עם זאת הוסכם
שאנו לא נישא בשום נזק כספי שיגרם בעת האחסנה." בחקירתו הנגדית לא יכול היה מר יוספסברג להוכיח שהמכתב אכן נשלח, או שהתקבל ע"י בל"ל. בסיכומיה העלתה התובעת שלל הסתייגויות ממהימנות מסמך זה. אניח להן, שכן את המענה באשר לטיב ההתקשרות המדוייק ניתן ללמוד מעדותו של איש בל"ל, מר הרשנבאום, שמר יוספסברג העריכו כאדם מהימן.
כך בתמצית העיד מר הרשנבאום: בלמוט היתה ספק אסטרטגי של הבנק. לבנק לא היה מקום המתאים לאחסנת הציוד. לכן "
ביקשנו טובה מבלמוט" - אחסנה ללא תמורה. אכן, ה"טובה" לא היתה נטולת אינטרס עצמי. "
שכנענו את בלמוט שהבעיות הלוגיסטיות יכבידו בעיקר עליהם" ולכן "
הסידור הזה היה טוב לא רק לבל"ל אלא גם לבלמוט. בלמוט לא היתה חייבת לאחסן את הציוד במחסנים שלה. היתה לזה משמעות מבחינת בזבוז משאבי העבודה שלה, אבל היא לא היתה
חייבת לפעול בדרך זו". הוא לא זכר שהמו"מ כלל דרישה מפורשת לשחרור בלמוט מאחריות אבל "
בלמוט הסכימה בתנאי שבל"ל תבטח את הציוד שלה". הוא זוכר שהשיחות נזקקו למינוח של "ביטוח" ולא למינוח של "אחריות" אך מאשר ש"
יכול להיות שבלמוט הבין מנוסח הדברים שהוא
פטור מאחריות". בסוף עמוד 14 בפרוטוקול הדיון ביום 4.4.05 הבהיר מר הרשנבאום את עניין דקויות המינוח כך: "
לא נאמר במסגרת המו"מ מול בלמוט שאם יקרה משהו, הם לא נושאים בנזק. הדברים לא נאמרו בצורה זו. כאשר עשיתי את הביטוח אני הבנתי שאם יקרה נזק, והמחשוב שלנו יהיה אצל בלמוט מי שישא בנזק זה אנחנו באמצעות חברת הביטוח שלנו. הבנתי זאת גם מחברת הביטוח שלנו. זה גם מה שקרה בפועל.
כאשר ניהל (צ"ל "ניהלנו"- י.ב.,ההדגשה שלי
)
את המו"מ הסכמנו כי אנו לא נבוא בטענות אל בלמוט אם יקרה משהו לציוד.".
דברים אחרונים אלה שומטים את הבסיס לתביעתה של מגדל - חברת ביטוח שזכותה לתבוע בתביעת שיבוב נגזרת מזכויות המבוטחת שלה. אם בל"ל הסכים ש"
לא נבוא בטענות אל בלמוט
אם יקרה משהו לציוד" - קשורה המבטחת שלו, מגדל, באותה הסכמה.
התנהגות עובדי בלמוט בוודאי לא מעוררת התפעלות. סביר שהיה בה כדי לחתור תחת החבות הביטוחית של חברת אריה (אף שזו העדיפה להתפשר עם בלמוט ושמרה את טענותיה בדבר העדר כיסוי לתביעת השיבוב - מעין "העדפת נושים"). המעשים הפסולים שלאחר מקרה הביטוח יכולות להקים למבטחת טענות הגנה. הם לא יכולים לשמש בידי מגדל טענות התקפה. מסתבר שבל"ל המשיך לעבוד עם בלמוט גם כשנודע לו מה שעשו עובדיה והמשיך לאחסן את ציודו במחסנה. לא הובאה ראיה כלשהי שמשהו ביחסים החוזיים בין אותם צדדים השתנה בעקבות האירועים שנדונו בהליך זה - אף שמערכת יחסים זו נמשכה עוד שנים (ואולי היא נמשכת גם כעת). סביר, שבל"ל לא התכוון ש"לא היה בא בטענות" אילו התברר לו שעובדי בלמוט עצמם מעורבים אקטיבית בגניבה - אלא שמעורבות כזו לא הוכחה מעולם.
דומה שגם אלמלא דבריו המפורשים של מר הרשנבאום היה תוכן ההסכם ברור למדי מתוך הקשר הדברים: אין חולק על כך שבלמוט התנתה את אחסנת הציוד במחסנה בכך שבל"ל יבטח אותו. לשם מה דרוש לבלמוט ביטוח זה? הוצעו שני הסברים: האחד, שהיא עמדה על ביטוח המעניק כיסוי לבנק. השני, שהיא עמדה על ביטוח המעניק כיסוי לה עצמה. אין כל טעם שבלמוט תעמוד על קיום ביטוח שמכסה רק את הבנק. כפי שהדגישה מגדל בסיכומיה "אף אחד לא עושה טובה לבנק". לא אלטרואיזם, שאיפה נאצלת לוודא שבל"ל יפוצה במקרה אובדן, הניע את בלמוט. לבלמוט גם אין סיבה להעדיף לשלם למגדל (בתביעת שיבוב) את מה שהיתה משלמת אלמלא כן במישרין לבל"ל (בתביעת נזיקין). לעומת זאת, היתה לה סיבה מצויינת לוודא שלא תתבע כלל. אמנם היא הסכימה לאחסן את הציוד ללא תמורה, אך מדוע תסכים שהדבר יעצים את סיכוני העסקה? שוכנעתי, שבלמוט דרשה שהביטוח של בל"ל
יכסה גם אותה, כדי שלא תחשף לתביעה כלשהי עקב תקלות שעלולות לקרות בשל האיחסון. אין כל טעם שבגללו תעמוד בלמוט על כיסוי ביטוחי, אלא אם הוא נועד להגן עליה. אכן, לכך בדיוק כיוון מר הרשנבאום את דבריו: הצדדים הסכימו שאם יקרה לציוד נזק במחסן לא יבוא בל"ל בטענות לבלמוט. ניתן לראות בהתעקשותה של בלמוט על כיסוי ביטוחי דימיון רב לאופן שבו אדם השוכר מכונית מוודא עם חברת ההשכרה ש"יש ביטוח". לא לחברת ההשכרה הוא דואג, אלא לעצמו. מכאן גם הביטחון שדברי מר הרשנבאום בעדותו אינם פליטת פה, או כשל ניסוח. ההסכם בע"פ אכן כלל הסכמה שבל"ל לא יתבע את בלמוט אם בעת אחסון הציוד ללא תמורה במחסן בלמוט יגרם נזק, או אובדן. כך גם ויתר בל"ל על עילת התביעה שמכוחה הוגשה תביעת השיבוב של מגדל.
לאור האמור אני דוחה את התביעה ללא צו להוצאות.
המזכירות תשלח העתק פסק-דין זה לצדדים בדואר.
ניתן היום 31 בדצמבר 2006, י' בטבת התשס"ז, בהעדר הצדדים.
ירון בשן, שופט