1. לפני תביעת שיבוב של התובעת, בגין פיצויים ששילמה לאבו זין מצטפא (להלן: "הנפגע 1) וכן בגין הוצאות שנשאה בהן,
עקב תאונת דרכים שארעה ברכב בו נהג הנתבע 1, ללא ביטוח המכסה הסעת נוסעים בשכר.
2. התובעת הינה תאגיד אשר הוקם לפי
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה
- 1975 (להלן:
"החוק").
3. הנתבע 1 (להלן:
"הנתבע") היה המשתמש ו/או המחזיק של רכב מסוג משא אחוד (פורד) מ.ר. 58-148-34 (להלן:
"הרכב"), הנתבע 2 היה הבעלים של הרכב.
4. ביום 30.3.98 נהג הנתבע, ברכב וזאת מבלי שהיה לו ו/או לרכב, כיסוי ביטוחי תקף
להסעה בשכר. במהלך הנסיעה ארעה תאונת דרכים אשר במהלכה נפצעו אבו זין מצטפא ואלג'ף פתחי (להלן:
"הנפגעים") ונגרמו להם נזקי גוף.
5. ביום 23.5.02 פיצתה התובעת את הנפגע 1 בגין הנזקים שנגרמו לו בסכום של 30,000 ש"ח, וזאת בהתאם לחובתה עפ"י סע' 12 לחוק. בנוסף, הוציאה התובעת הוצאות רפואיות ואחרות בגין התאונה, בסך נומינלי של 13,308 ש"ח.
בהתאם להסדר בין כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן:
"המבטחת"), שבה היה מבוטח הנתבע, לבין התובעת, בנוגע לתאונות בהן אין כיסוי ביטוח להסעה בשכר, שיפתה המבטחת את התובעת ב 50 אחוז מגובה ההוצאות והתשלומים בגין התאונה.
התובעת תובעת מהנתבעים, להשיב לה את סך התשלומים וההוצאות שהוציאה בגין התאונה, בניכוי התקבולים שהתקבלו מהמבטחת, העומדים על סך של 32,273 ש"ח.
טענות הצדדים
6. בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה, האם הנסיעה שבמהלכה אירעה התאונה, הייתה הסעה בשכר, אשר אין מחלוקת, כי אינה מכוסה על פי הפוליסה, המכסה את השימוש ברכב;
התובעת טענה, כי הנתבע ביצע הסעה בשכר, שכן נהג להסיע את הנפגעים שהיו דייגים במקצועם, וכן דייגים נוספים, ותמורת זאת היה מקבל מהם שכר.
הנתבע טען לעומת זאת, כי היה עובד שכיר של הנפגעים ועבודתו כללה העמסת ארגזים ופריקתם, וכי הסכום אותו שילמו לו הנפגעים, כלל את שכר עבודתו ובנוסף את הוצאות הדלק והחזקת הרכב.
דיון
7. כאמור, עיקרה של המחלוקת נסוב סביב השאלה, האם הנסיעה שבמהלכה אירעה התאונה נשוא התביעה, היוותה "הסעה בשכר" ואם לאו.
מהי הסעה בשכר
8. הפסיקה קבעה, כי על מנת לקבוע כי היתה זו הסעה בשכר, יש להוכיח כי שולמו כספים תמורתה, וכי היא נעשתה למטרות רווח.
בע"א 559/91
המאגר הישראלי לביטוח (הפול) נגד פאיזה עיסא פ"ד מ"ז(3) 788, נקבע בעמ' 791 כי:
"המבחן אם כן, כרוך באופי הנסיעה. נסיעה שהיא למטרות רווח ובעלת צביון עסקי תהא בגדר "הסעה בשכר". לא די בכך שמשתלם כסף, על ידי הנוסעים ברכב או על ידי צד שלישי, לבעל הרכב לשם כיסוי הוצאותיו. תשלום כזה כשלעצמו אינו מצדיק פטור מאחריות לחברת הביטוח. על מנת שיתקיימו תנאי הפטור יש להראות כי קיימים אלמנטים עסקיים בהפעלת הרכב".
9. יש לזכור כי בפס"ד עיסא דובר בעובד שעבור הסעתו שולם לנהג שכר. באותו מקרה עבד הנהג המסיע, אצל מעבידו שהיה גם המעביד של הנוסע, וקיבל ממנו שכר, ובנוסף סכום מסוים עבור החזקת הרכב. מכאן הגיע בית המשפט למסקנה, כי אין מדובר ברכב ששימש כעסק להסעת נוסעים, אלא כי מדובר בהחזר הוצאות בלבד, שאין בצידו רווח כלכלי לבעל הרכב.
10. מן האמור בפס"ד עיסא עולה, כי באם יתברר בענייננו, כי הנתבע עבד עבור הנפגעים כשכיר (כטענתו), והנסיעה שבמהלכה אירעה התאונה, לא היתה מרכז עיסוקו של הנתבע, אלא היתה נסיעה שנלוותה לעבודתו העיקרית עבור הנפגעים, הרי שהנתבע יוכל לבסס את טענתו, כי הנסיעה אותה ביצע לא היתה הסעה בשכר,
ברם, העובדות שהתבררו לפני במקרה זה, נראות שונות מן הנסיבות בהן ניתן פס"ד עיסא:
הנתבע גרס, כי כחודש ימים לפני אירוע התאונה, עבד כשכיר אצל הנפגעים ואצל דייגים אחרים שמספרם היה משתנה מעת לעת, בעבודה של העמסת והורדת ארגזי דגים והובלתם ממקום למקום, וכי כולם ביחד היו משלמים לו תמורת עבודתו, סכום של 450 ש"ח שכלל גם הוצאות דלק והחזקת רכב.
לעומת זאת, מתוך חומר הראיות שהובא בפני, וכן מתוך הסתירות שנתגלו בעדותו של הנתבע, עולה, כי הנסיעה אותה ביצע הנתבע היתה הסעה בשכר, שכן הסתבר כי, מלבד נסיעה זו, לא היה בין הנתבע לנפגעים כל קשר, ובכלל זה, קשר של עבודה מכל סוג שהוא,
וכי התשלום ששילמו הנפגעים לנתבע, לא נעשה לשם החזר הוצאותיו, כי אם ניתן לו כתשלום עבור הנסיעה בלבד.