בפני תביעה על סך של 18,445 ש"ח אשר הוגשה בסדר דין מהיר.
התובעת הינה חברה הפועלת בענף התיירות, הנופש ותרבות הפנאי, בישראל ומחוצה לה. התובעת פועלת כסיטונאית וקמעונאית תיירות כאחד ומעניקה שירותי תיירות, בין היתר, באמצעות סוכני הנסיעות הפזורים ברחבי הארץ.
טוענת התובעת כי ביום 21/08/01 הזמין הנתבע עבורו ועבור משפחתו חבילת נופש לטורקיה, במעמד ההזמנה הובהר לתובע כי מרגע ההזמנה, ביטולה יגרור קנסות.
סמוך למועד הטיסה התקשר הנתבע עם נציגת התובעת, הגב' חיה דרור, וטען כי מאחר וידו של בנו גובסה, יבצר ממשפחתו לממש את ההזמנה. באותה שיחה לאחר קבלת הודעת הביטול, הגב' דרור שבה והזכירה לנתבע כי הביטול יגרור דמי ביטול. התובעת ניסתה למצוא משפחה אחרת שתממש את ההזמנה, וכך גם הנתבע שטען כי מכיר את מנכ"ל חברת הדקה ה-90 אך כל הניסיונות כשלו.
כל פניותיה של התובעת וב"כ לנתבע על מנת שהנתבע ישלם את החוב עלו בתוהו.
בכתב הגנתו טען הנתבע כי מעולם לא התקשר עם התובעת, ובנוסף דין התביעה להידחות על הסף שכן התובעת לא צירפה כל ראייה להוכחת תביעתה בכלל ואת חוזה ההתקשרות בפרט.
הנתבע טען כי נספח א' לכתב התביעה עליו מתבססת התביעה הינו תדפיס מחשב שהוצא בסניף התובעת והפרטים היחידים המופיעים בו הם מספר הפלאפון של הנתבע.
הנתבע טען כי גברת בשם נחמה סלומון הזמינה לה ולמשפחתה חבילת נופש בטורקיה מנציגת התובעת הגב' דרור. הגב' סלומון סיפרה על נסיעתה למספר משפחות חבריה וביניהם משפחת הנתבע על הזמנתה והוסיפה שעל מנת לקבל פרטים מלאים עליהם ליצור קשר עם הגב' דרור.
הנתבע יצר קשר עם הגב' דורו ומשמחיר החבילה היה גבוה לטעמו הודיע שאינו מעוניין.
הנתבע מכחיש את התביעה וטוען כי הוא יצר קשר עם ב"כ הנתבע לאחר שקיבל מכתב התראה בגין חובו וטען כי אין לו חוב שכן מעולם לא התקשר עם התובעת בהסכם.
התביעה נוהלה בהליך של "סדר דין מהיר" ועל כן יהיה פסק דין זה מנומק, בתמצית כהוראת תקנה
214 טז (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, לרבות התיאור המובא לעיל.
דיון:
בתיק זה, התובעת הינה בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענתה עליה הוא מוטל.
יעקב קדמי בספרו "על הראיות" חלק שלישי, "הדין בראי הפסיקה" מהדורה משולבת ומעודכנת , תשמ"ד - 2003 עמוד 1506 ואילך כותב:
"מידת ההוכחה הנוהגת במישור האזרחי היא "הטיית מאזן ההסתברויות, לזכותו של הנושא בנטל השכנוע: ל"ספק" כשלעצמו אין מקום במישור האזרחי; ואת מקומו תופסת "השקילות".
לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירי הצדדים, בעדויות אשר הושמעו בפני ובסיכומי הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה כפי שהוגשה בפני להתקבל וכפי שיפורט להלן:
הנתבע כאדם העוסק בתחום התיירות היה מודע בעת הביטול שהזמנתו תחוייב בדמי ביטול לכן הוא עצמו ניסה למצוא משפחה חלופית שתממש את ההזמנה שביטל.
בנוסף הנתבע היה מודע לעובדה שככל שיקדים לבטל את ההזמנה יחוייב בדמי ביטול בשיעור נמוך יותר.
עדותם של עדי התובעת היו אמינות בעיני ועדיפות על פני עדותו של הנתבע בעניין הזמנת החבילה. אינני מאמין לנתבע כי הוא רק בדק את מחיר החבילה, אלא מאמין לתובעת כי ביצע הזמנה בפועל. עדויות התובעת אף קוהרנטיות יותר ומתאימות להגיונם של הדברים.
טענת הנתבע כי לא ביקש מחברו למכור את ההזמנה לא מצאה לה ביטוי בעדויות שכן הנתבע לא טרח להביא לפני את מנכ"ל הדקה ה- 90 ובאי העדתו או אי העדת בנו להפרכת הטענה של שבירת גפה שהביאה להחלטתו לביטול ההזמנה, יש כדי לפגוע בטיב טענתיו, וכבר ראינו בפסיקה"...כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי-הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה".(
ע"א 548/78 שרון נ' לוי פד"י לה (1)760,736 וחזרו על הלכה זו
בע"א 2273/90 לימה בע"מ - פרל רוזנברג פד"י מז (2) 615 ,605)
וכך גם קובע קדמי בספרו שכלל הוא כי "הימנעות מהבאת ראיה... מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה היתה פועלת לחובת הנמנע" (ראה י' קדמי, על הראיות, חלק שני (תל אביב, 1991), בעמוד 917).לכן אי זימונו של המנכ"ל, פועל לרעת הנתבע.