1. התובעת עוסקת במכירת מוצרי מזון.
הנתבעים עסקו בעבר בשיווק מוצרי מזון ובין השאר רכשו מהתובעת מוצרי פסטה של היצרן מורלי (להלן- המוצרים).
התביעה הינה לתשלום מוצרים, שעל פי הנטען, רכשו הנתבעים מהתובעת ולא שילמו עבורה.
הנתבעים מכחישים רכישת מקצת מהמוצרים הנטענים ולגבי היתר, הם טוענים טענת קיזוז.
2. התובעת סומכת את תביעתה על 7 תעודות משלוח מס' 7-13. התעודה הראשונה (מס' 7) הוצאה ביום 14.6.00, וכל היתר הוצאו במהלך החצי הראשון של חודש יולי 2000.
אמנם, בשלב מסוים תבעה התובעת גם את תשלומן של שלוש תעודות נוספות, שהוצאו בחודש מאי 2000 (מס' 3, 4, 5), אולם לאחר שהנתבעים הראו כי הם שילמו עבורן, חזרה בה התובעת מתביעתה לגביהן.
תעודות מס' 7 ומס' 13 הוצאו על שם הנתבעים. הנתבעים מודים בחובם על פי תעודות אלה, אך טוענים לגביהם טענת קיזוז, כפי שיפורט בהמשך.
יתר התעודות, שיצאו כולן במחצית הראשונה של חודש יולי 2000, לא יצאו על שם הנתבעים אלא על שמות אחרים והנתבעים אינם מודים בחוב שעל-פיהן.
3. אם תעודות המשלוח מס' 8-12 לא יצאו על שם הנתבעים מדוע בכל זאת תובעת התובעת את הנתבעים בגינם?
בכתב התביעה בעצמו אין כל התייחסות לשאלה זו. אדרבא, משתמע ממנו, כי הסחורה התקבלה אצל הנתבעים באופן רגיל, כפי שהתקבלה יתר הסחורה.
בכתב ההגנה התחילו העובדות להתבהר. הנתבעים סיפרו בו, כי סגרו את עסקם במהלך חודש יוני 2000. בתחילת חודש יולי, עבר הנתבע לעבוד כסוכן שיווק של התובעת, במעמד של שכיר, ותמורת עמלה מהמכירות שהתבצעו באמצעותו ללקוחות התובעת. הסחורה הנקובה בתעודות אלה, למעט אחת (מס' 12), סופקה ללקוחות התובעת, באמצעות הנתבע, ורק ברור הוא שתמורתה צריכה היתה להיות משולמת על ידי אותם לקוחות.
הסחורה, נשוא תעודה מס' 12, כלל לא סופקה באמצעותו ללקוח הנקוב בה.
4. מנהל התובעת, מר שמואל בן-ששון, העלה לראשונה בתצהירו גרסה, לפיה הסחורה סופקה לנתבעים בעסקת קונסיגנציה, לאמור: הסחורה הוזמנה על ידי הנתבעים עבור לקוחותיהם. אם הלקוחות היו מקבלים את הסחורה ומשלמים עבורה, התמורה היתה משולמת לתובעת. אם לא היו מקבלים את הסחורה ולא היו משלמים עבורה, היא היתה מוחזרת לתובעת.
הנתבעים טענו, בצדק, להרחבת חזית. אולם, אין צורך מיוחד לדון בטענה זו, משום שבן-ששון בעצמו אישר בעדותו (עמ' 1 למטה, 2 למעלה) את גרסת הנתבעים:
"... אני אומר שגיל (הנתבע)
היה איש מכירות בחברה שלו ועבר אלי באותם תנאים. אחרי שניהל את העסקים שלו בנפרד, גיל היה אמור להיות איש מכירות בחברת סולו מרקט... בשבועיים האלה (1-13 ליולי, הח"מ),
גיל היה אמור להיות איש מכירות של התובעת. הוא היה אמור להרוויח את שכרו באחוזים ממכירות שהוא היה מבצע עבור התובעת".
מדוע, אם-כן, הנתבעים נתבעים לתשלום תמורת הסחורה שבתעודות אלה?
כאן מגיעה תשובה חדשה ומפתיעה של בן-ששון (עמ' 2):
"לא שילמתי לו כסף (עמלה - הח"מ) כי הוא ברח עם הסחורה ועם הכל".
5. האם כוונתו של בן-שושן, שהנתבע לקח את הסחורה לעצמו, בלא שהעביר אותה ללקוחות, או שהסחורה הועברה ללקוחות ותמורה שולמה לו, אך הוא לא העביר את התמורה לתובעת? הוא לא פירש. מכל מקום, לא נמצאה כל ראיה לא לכך ולא לכך. זאת, שעה שניתן היה להוכיח את הדברים (או מסירת הסחורה או התשלום עבורה) בנקל, באמצעות העדת אותם לקוחות.