התובע היה הבעלים של מכונית פולקסווגן גולף מס' רישוי 19 - 327 -78 (להלן: "המכונית") אשר הייתה מבוטחת בביטוח "מקיף" על פי פוליסת "ביטוח מושלם לרכב" שהוצאה לו על ידי הנתבעת (ראה עותק ה"רשימה" של הפוליסה, נספח א' לכתב התביעה שאינה מוכחשת על ידי הנתבעת וכן חוות דעת שמאי הנתבעת, מר אפרתי יורם, נספח ב' לתצהיר התובע; להלן: " הפוליסה", "השמאי" ו "חוו"ד השמאי " בהתאמה).
ביום 4.1.03 בבוקר ארעה למכונית תאונה שגרמה לה לאובדן מלא, כפי חוות דעת השמאי; סכום התביעה אותו דורש התובע מהנתבעת הוא סכום הנזק כפי שנקבע על ידי השמאי, ואין עליו מחלוקת.
בעת התאונה נהג במכונית אחיו של התובע, אחד מיכאל שמחה (להלן: "מיכאל"), ואין על עובדה זו מחלוקת מאחר ומיכאל נתפס על ידי המשטרה לעת התאונה; למעשה ארעה התאונה בעת מרדף של המשטרה אחר מיכאל, שהיה נוהג באותה עת תחת השפעת סמים וללא רשיון ובאמתחתו עוד עבירות רבות, כפי המתואר בגזר דינה של כב' השופטת גרינברג, נספח ב' לתצהירו של מיכאל.
עיקר טענת הנתבעת (וכך גם היא מגדירה אותה, ראה סעיף 4 לסיכומי טענותיה) היא שהפוליסה אינה מחסה את הנזק שנגרם בנהיגתו של מיכאל, הואיל והוא לא היה נהג מורשה לנהוג במכונית על פי הפוליסה, וגם על כך אין מחלוקת (ראה פרק ג' בפוליסה); מאידך, מוסכם על הכל כי אם יש לראות בנטילת המכונית על ידי מיכאל משום "גניבה", הרי שעל הנתבעת לשלם לתובע את תגמולי הביטוח עקב הנזק שנגרם למכונית, מאחר והנזק נגרם אגב גניבת המכונית.
מיכאל הועמד כאמור לדין בגין נטילתה של המכונית (בין היתר) והורשע, לעניין זה, בעבירה של "שימוש ברכב ללא רשות" (להלן: "שבל"ר"), עבירה לפי סעיף 413ג לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין").
אין טענה בפי התובע לפיה התכוון מיכאל, בעת נטילת המכונית, לשלול אותה ממנו "שלילת קבע", תנאי הנדרש להקמת יסודות עבירת הגניבה לפי חוק העונשין בין בגניבה "רגילה" ובין בגניבת רכב [ סעיף 383(א) יחד עם סעיף 413א. לחוק
העונשין ].
השאלה לדיון היא על כן האם ניתן לראות בעבירת שבל"ר משום "גניבה" לעניין פרשנות הפוליסה, שאינה נוקט לשון מפורשת ואינה מגדירה את ה"גניבה" המחוסה לפיה.
השאלה הנ"ל נדונה מספר פעמים על ידי בתי המשפט לדרגותיהם.
בית המשפט העליון טרם נתן דעתו לשאלה ספציפית זו אולם ניתן ללמוד ממנו, ככל שניתן, על דרך הפרשנות הראויה כאשר בפסיקה מסתמנות שתי גישות: האחת, שיש לתת למונח את משמעותו הקבועה שבחוק העונשין והשניה לפיה "האדם המסחרי הרגיל" היה רואה בנטילת מכוניתו על ידי גורם זר כ"גניבה" ופרשנות הפוליסה נעשית, ככל פרשנות חוזה, לפי אומד דעתם של הצדדים [ סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973; ראה לעניין גישת ה"אדם המסחרי הרגיל" פסק דינו של כב' השופט גורפינקל בת"א 29789/00, מיכאלה כספי נ. אליהו חברה לביטוח בע"מ, פס"מ תשס"א (ג) עמ' 378 (להלן: "פסק מיכאלה כספי"); ראה פסקי הדיו השונים העוסקים בעניין זה והמפורטים בפסק מיכאלה כספי ובייחוד פסק הדין שיכונה להלן על ידי כ"פסק וינרסקי" ממנו נלמד הביטוי הנ"ל ].
במקרה אחד נקבע בבית המשפט העליון כי מקום שהפוליסה אינה מגדירה את המונח "גניבה במחתרת" יש לפרשו לפי מובנו כפי שהיה בפקודת החוק הפלילי 1936, שקדמה לחוק העונשין ובטרם בוטלה העבירה בניסוחה הנ"ל בתיקון לפקודת החוק הפלילי הנ"ל (ע"א 780/77, יובל חברה לביטוח בע"מ נ. ישעיהו עציוני, פד"י לב1 עמ' 632 (להלן: "פס"ד עציוני").
אין בכך ראיה לגישת הפרשנות הראשונה; נהפוך הוא; מקריאת פסק הדין עולה בבירור כי הגישה היה שפוליסה תפורש לפי כוונת הצדדים; הואיל וננקטה לשון המתייחסת לעבירה שכבר אינה קיימת בספר החוקים והיא בעלת הגדרה מיוחדת וייחודית, ראה בית המשפט לקבל את אותה הגדרה כחלה גם על הפוליסה.
לאמור, בית המשפט הסתייע בהגדרת העבירה בחוק הפלילי כדי למצוא את כוונת הצדדים ולא קבע את כוונת הצדדים לפי הגדרת העבירה.
"פס"ד עציוני" הנ"ל ניתן על ידי כב' השופט שמגר; ראיה לגישתו כמבואר על ידי לעיל ניתן למצוא בפסק הדין ע"א 1845/90 רוני סיני נ. מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז5 עמ' 661 שם נקבע על ידיו במפורש דלקמן (עמ' 677 אותיות ב' עד ד'):
"...אין...כל טעם בהחלת הגדרותיו של חוק העונשין ככל שהדבר כרוך בפרשנות חוק חוזה הביטוח או בפרשנות פוליסות ביטוח. המדובר, למעשה, במהות חוזית, שפרשנותה צריכה להיעשות על-פי כללי הפרשנות המאפיינים את המשפט האזרחי בכלל ודיני החוזים בפרט. לפיכך, יש לפנות במקרי ביטוח לפרשנות העולה בקנה אחד עם כוונת הצדדים, הנסיבות והנוהג המקובל...".
עמדתו של כב' השופט שמגר בפסק הדין הנ"ל הייתה עמדת מיעוט, אך לא לעניין דרך הפרשנות של הוראות הפוליסה.
קדם לפסק דין זה פסק דין אחר שגם בו נדונה לעומקה שאלת פרשנותן של פוליסות ביטוח; בפסק דין זה (ע"א 391/89 אורית וייסנר נ. אריה חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז1 עמ' 837), ניתן חוות הדעת העיקרית על ידי כב' השופטת נתניהו, אשר דבריה לעניין הנדון הגם שנחזים כתומכים בגישה השניה, אינם נושאים עימם את המשמעות הנחזית; וכך נכתבו הדברים שם (בעמ' 850):
"...ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה
את המובן המקובל
שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו,
או
את התוכן שלהם בחוק העונשין, תשל"ז- 1977..." (הדגשות שלי - צ.כ.).
לאמור, קבלת ההגדרה של המונח "גניבה" או כל מונח פלילי אחר בפוליסת ביטוח, לפי קביעתה בחוק העונשין, היא גם לפי דעת כב' השופטת נתניהו בגדר של אופציה פרשנית, לא הכרחית ולאו דווקא ראשונית, כאשר האופציה הראשונה היא "המובן המקובל".