השאלה שבמחלוקת
1. האם יש מקום לחייב אישית את הנתבעים 2 ו-3, מנהלי הנתבעת 1, בחובה כלפי התובעת, אם מכוח ערבות נטענת, אם מכוח תורת הרמת מסך, אם מכוח דיני הנזיקין?
אלה העובדות הצריכות לעניין.
העובדות
2. התובעת הינה חברה העוסקת במכירה של כלי בית ומתנות. הנתבעת 1 (להלן:
"הנתבעת") הייתה במשך כשנתיים ומחצה זכיינית של התובעת, ומכרה את מוצרי התובעת בחנות ברחוב אלכסנדר ינאי 7 בפתח תקווה (להלן:
"החנות"
). הנתבעים 2 ו-3 (יכונו, בהתאמה,
"רוני"
ו
"חנן"
) הינם מנהליה ובעלי מניותיה של הנתבעת .
3. תקופת הזכיינות החלה בחודש אפריל 2003, לאחר שהנתבעת רכשה את הזיכיון להפעלת החנות מזיכיון קודם של התובעת, חברת ש.ל.כ שיווק צעצועים בעמ', בניהולו של מר שמואל כץ (להלן:
"הזיכיון הקודם"
ו
" כץ"
, בהתאמה). הסכום ששולם על ידי הנתבעת עבור הזיכיון הסתכם בסך של 150,000 ש"ח (סעיפים 4 ו - 5 לתצהיר רוני, נ/3).
היחסים המסחריים בין התובעת לנתבעת הגיעו לקיצם בחודש ינואר 2005, עת חוללו שיקים של הנתבעת שנמסרו לתובעת, ונותר חוב כלפיה בגין מוצרים שהוזמנו בסדר גודל של כ-900,000 ש"ח.
4. על מנת לפעול לצמצום החוב, הגיעו הצדדים להסכמה שהנתבעת תחזיר לתובעת את המלאי שהיה בחנות וכן את הזיכיון להפעלת החנות. כתוצאה מכך, הוקטן סכום החוב בסך של 230,499 ש"ח עבור המלאי, סך נוסף של 378,625 ש"ח בגין מוניטין וציוד, ויתרת החוב של הנתבעת בספרי התובעת עומדת על הסך של 295,733 ש"ח.
זה המקום לציין שרוני, בעדותו, הודה שסכום החוב של הנתבעת לתובעת עומד על כ-300,000 ש"ח (עמ' 45 שורה 10, זאת לאחר שבכתב ההגנה בחרו הנתבעים להכחיש גם את גובה החוב).
יתרת החוב הינה נשוא פסק דין זה, והשאלה כאמור הינה האם זכאית התובעת להיפרע אישית מרוני וחנן, וזאת לנוכח העובדה שהנתבעת אינה פעילה ואין בידיה נכסים (רוני בעמ' 45 שו' 6).
גרסת התובעת וטענותיה
5. התובעת מודה כי אין בידיה הסכם זיכיונות חתום. עם זאת, טוענת כי בטרם נמסרה החזקה בחנות לנתבעת, ביום 07.04.03, גובשה הסכמה מלאה בין פרקליטי הצדדים, עו"ד אהוד בר נוי מטעם התובעת (להלן:
"בר נוי"
) ועו"ד יעקב צאיג מטעם הנתבעת (להלן:
"צאיג"
,יצוין כי צאיג הינו אחיו של חנן), לגבי כל סעיפי הסכם הזכיינות.
6. בעניין זה טוענת התובעת שהמשא ומתן בין הצדדים החל ביוזמת רוני, שהינו זכיין של הרשת בחנות אחרת ביישוב אלעד. רוני וחנן סיכמו תחילה את תנאי רכישת הזיכיון מהזכיין הקודם, ובאו בדברים עם התובעת לגבי תנאי הזיכיון. התובעת טוענת כי כבר במגעים שהתנהלו בין הצדדים, הובהר לחנן ורוני כי הם יהיו ערבים אישיים לקיום התחייבויות הנתבעת כלפי התובעת (סעיף 22 לת/1, תצהירו של מנהל הנתבעת, מר לאופר, להלן:
"לאופר"
).
7. ואכן, טוענת התובעת כי דרישה זו לערבים נכללה בטיוטות ההסכם שהוחלפו בין בר נוי לצאיג, טיוטות שהוחלפו עוד בטרם נמסרה החזקה בחנות.
לא זו אף זו, התובעת טוענת שרוני חתום כערב גם על הסכם הזיכיון באלעד (יכונה להלן:
"הסכם אלעד"
, נספח ד' לת/1), ולכן - אין ספק כי היה מודע לדרישה מוקדמת זו, ואף הזכיר את הסכם אלעד בפנייתו לבר נוי ביום 27/03/03:
"נא להכין לחתימה חוזה זכיינות לחנות ששת בפתח תקווה, לפי חוזה זכיינות ששת אלעד" (ת/4).
8. התובעת טוענת כי בטיוטות שהוחלפו הוזכרה הדרישה לערבים, אם כי שמם לא נזכר במפורש. התובעת טוענת שאת הפרטים ממלאים בכתב יד בעת החתימה (עדות בר נוי בעמ' 23 שורה 11). לגרסת התובעת, לא באה כל מחאה מצד הנתבעים או מי מהם והיה להם ברור, בטרם מסירת החזקה בחנות, כי הם, כבעלי המניות של הנתבעת וכמנהליה, ערבים לחובות הנתבעת.
9. התובעת טוענת כי רק לאחר שסוכמו כל תנאי הזיכיון, נמסרה החזקה בחנות ביום 07/04/03. עוד טוענת התובעת שעקב תקלה בין התובעת לבין בא כוחה, עו"ד בר נוי, לא נחתם באופן פורמאלי הסכם הזכיינות, אולם שני הצדדים פעלו על פיו במשך שנתיים ומחצה (עדויות התובעת בפרוטוקול, עמ' 9 שורות 18-25; עמ' 22 שורה 26).
לא זו אף זו, התובעת טוענת כי כלל לא ידעה שהסכם הזכיינות לא נחתם, אלא רק לאחר ששיקים של הנתבעת החלו לחזור וביקשה היא להיפרע מהערבים. או אז התחוור לה שההסכם אינו חתום (בר נוי בעמ' 20 שורה
21).
10. לשיטת התובעת, רוני וחנן הינם ערבים לחיובי הנתבעת מכוח הסכמתם המפורשת, שניתנה במהלך המשא ומתן; לחלופין, ערבים מכוח התנהגותם, היות שהיו מודעים לדרישות התובעת לקיומם של ערבים, אם מכוח הטיוטות שהוחלפו ואם מכוח הסכם הזכיינות באלעד; התובעת מציינת כי הנוהג הוא שמקום שהזכיין הינו חברה בעמ', הערבים הינם בעלי מניותיה, ולפיכך, גם אם לא סוכמה זהות הערבים, יש להשלים פרט זה מכוח הנוהג.