בפניי תובענה בה מבקשים התובעים פיצוי מאת הנתבעים בשל פינויים מחלק ממקרקעין אשר לטענת התובעים יש להם זכויות של דיירים מוגנים בו.
הנתבעים הינם חוכרים לדורות של חלק מהמקרקעין הידועים כחלק מחלקות 11-12 בגוש 6323 בסך כולל של 3,330 מ"ר (להלן: "
המקרקעין"). לטענת התובעים, להם זכות דיירות מוגנת, בין היתר, בחלק מהמקרקעין (להלן: "
המגרש"). משום כך, פינויים מחלק זה כפי שיבוהר, היה בניגוד לדין. פינוי זה מזכה אותם לטענתם, במלא הרווחים שצמחו ויצמחו לנתבעים, מכוח הסכם שכירות שנכרת בין הנתבעים ובין חברת דור אנרגיה (1988) בע"מ להקמת מתחם של תחנת דלק, כפי שיובהר, ובסך העולה על 5 מליון ש"ח.
עוד נטען, כי הנתבעים פינו ציוד מגרסות וחומרים השייכים לתובעים ובכך גרמו להם נזק.
הנתבעים טוענים, כי הפינוי היה כדין, לתובעים אין כלל זכויות בחלקה וככל שהיו כאלה התובעים ויתרו עליהם שעה שנטשו את החלקה. רכוש אשר היה בחלקה, היה ישן, חלוד וחסר ערך.
תמצית העובדות
המקרקעין שבמחלוקת, היו בבעלות מר יוסף ספיר ז"ל.
מר משה דיק (אבי הנתבעים 1 ו-3 ובעלה של הנתבעת 2) רכש בשנת 1958 כשלושה דונם הנמצאים על חלקה מס' 11 בגוש 6323 (
נספח ג' לתצהיר הנתבע 1). יצויין, כי ככל הנראה הכוונה היתה לחלק מחלקות 11 ו- 12 בגוש 6323 ולא לחלק מחלקה 11 בלבד, כפי שיפורט להלן.
ביום 6.10.1976, במסגרת הסדר פשרה אליו הגיעו הצדדים (עזבון המנוח ספיר ומשה דיק) בת.א. 390/73 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ניתן פס"ד לפיו, מר משה דיק יירשם כחוכר לדורות של 3330 מ"ר הנמצאים על חלקות 11 ו- 12 בגוש 6323. עוד הוסכם, כי החכירה הינה ל- 999 שנים במקום העברת הבעלות עליה התחייב מר יוסף ספיר ז"ל ואשר לא היתה אפשרית לנוכח תכנית המתאר החלה על המקרקעין (
נספח ד' לתצהיר הנתבע 1).
ביום 28.1.79, במסגרת ת.א. 986/77 בבית המשפט השלום בפתח תיקווה, הגיע התובע 1 להסדר עם גב' חולדה ספיר, כאחת מיורשי ספיר, לפיו מכירים יורשי ספיר, בזכותו של התובע 1 לדיירות מוגנת במגרסות וכן מצהירים, כי קיבלו שכר דירה עד לסוף ינואר 1980. באותו יום אישרה הגב' ספיר בכתב, כי הסכימה לראות בתובע 2 שוכר ביחד עם התובע 1 בכל הקשור לחלקות 11 ו 12 בגוש 6323 (
נספחים ב' ו- ג' לתצהיר התובע 1).
בשנת 1994, הגיש הנתבע 1 לבית משפט השלום ברמלה, בקשה למתן סעד הצהרתי לפיו הוא בעל זכות החכירה במגרש ולמשיבים (
התובעים בתובענה זו) אין כל זכות וחזקה או זכות שימוש במגרש (
ה.פ. 1136/94). ביום 31.12.95, דחה כב' השופט אברהם טל את המרצת הפתיחה תוך שהוא קובע, כי המבקש (
הנתבע 1 בתובענה זו) לא נשא בנטל להוכיח, כי המשיבים (
התובעים בתובענה זו) תפסו במגרש חזקה שלא כדין (
נספח ד' לתצהיר התובע 1).
הנתבע 1 הגיש ערעור על פסק הדין (
ע"א 228/96) וביום 30.4.97 נדחה הערעור בהסכמת הצדדים תוך שלנתבע 1, נשמרה הזכות לפנות לבית המשפט בבקשה לסילוק יד מהמגרש.
ביום 2.4.1998, חתמו הנתבעים על הסכם עם חברת דור אנרגיה (1988) בע"מ (להלן: "
דור") להקמת תחנת דלק על המקרקעין (
ת/2).
לאחר חתימת ההסכם, פונו המגרסות והחומרים אשר היו שייכים לתובעים מהמקרקעין, בידי הנתבעים או מי מטעמם והחלו עבודות בניה של תחנת הדלק. יצוין, כי ישנה מחלוקת באשר לאופי הציוד אשר פונה שעה שהנתבעים טוענים, כי המדובר היה בגרוטאות ואילו התובעים טוענים, כי המדובר בציוד בעל ערך כספי.
תמצית טענות הצדדים
התובעים טוענים, כי הם בעלי זכות דיירות מוגנת בחלק מחלקות 11 ו-12, הנמצא על המגרש אשר בבעלות הנתבעים (למען נוחות הקריאה בלבד אתייחס לנתבעים כ"בעלי המקרקעין" או "כבעלי זכויות במקרקעין", הגם שמדובר בחכירה ל- 999 שנים, על פי פסה"ד בת.א. 390/73).
התובעים טוענים, כי הנתבעים פינו את המגרסות אשר היו בחלק שיש להם בו זכות דיירות מוגנת שלא כדין תוך שגרמו להם נזקים בשווי הציוד אשר פונה ונזרק ובשווי החומרים אשר היו בשטח ופונו אף הם.
עוד טוענים התובעים, כי הנתבעים עשו עושר ולא במשפט שכן בגין הפינוי שלא כדין ורמיסת זכות הדיירות המוגנת, יכלו היו הנתבעים להתקשר בהסכם להשכרת המקרקעין, לרבות החלק בו הייתה לתובעים אותה זכות, וזאת לטובת תחנת דלק וחנויות תוך שהם משיאים דמי שכירות נאים.
התובעים טוענים, כי הם זכאים לפיצוי בגין הציוד והחומרים אשר פונו שלא כדין וכן זכאים הם לפיצוי בגין רווחי הנתבעים מהשכרת השטח לתחנת דלק וזאת בשל עילת עשיית עושר ולא במשפט.
מנגד טוענים הנתבעים, כי לתובעים לא הייתה כלל זכות דיירות מוגנת בחלקים מהשטח השייך להם ולראיה הם מעולם לא קיבלו דמי שכירות מאת התובעים.