1. התובעת, חברת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ הינה תאגיד עזר בנקאי העוסק במתן שירותי הנפקה, תפעול, סליקה וניהול של תוכניות כרטיסי אשראי מסוג "ויזה" בישראל. הנפקת כרטיסי האשראי נעשית בהתאם לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו - 1986 המסדיר בין היתר את מערכת היחסים בין חברת כרטיסי האשראי לבין מחזיק הכרטיס.
2. הנתבע, אשר היה במועדים הרלוונטיים לתביעה זו, הבעלים של בית עסק בעיר נהריה התקשר עם התובעת בהסכם סליקה על מנת שיתאפשר לו לקבל כרטיסי חיוב מסוג ויזה כאמצעי תשלום בגין סחורות הנמכרות בבית העסק שבניהולו. בנוסף, הנפיקה לו התובעת מספר כרטיסי אשראי לשימושו האישי.
3. לטענת התובעת, לאחר שבחודש אפריל 2000 היא גילתה כי בבית העסק של הנתבע מתבצעת פעילות בלתי חוקית בכרטיסי האשראי, היא פתחה בחקירה ולצורך כך שכרה שירותי משרד חקירות חיצוני. בעקבות החקירה גילתה לדבריה, כי הנתבע זייף 351 כרטיסי אשראי במהלך שנת 2000 ועשה בהם שימושים שונים באופן בלתי חוקי, לרבות תדלוק רכבים אחדים. עיקר התדלוקים נעשו בתחנת דלק לשירות עצמי הנמצאת במושב שבי ציון. עוד גילתה התובעת כי הזיוף נעשה על ידי שכפול נתוני כרטיסים אמיתיים שהונפקו על ידה, והעתקת הקידודים המצויים על הפס המגנטי שבהם. המשותף לאותם כרטיסים אמיתיים הנו שבעליהם השתמשו בהם לצורך רכישות שביצעו בעסקו של הנתבע, עובר לזיופם.
4. מייד עם גילוי העובדות דלעיל, הביאה התובעת לידי סיום את יחסי הסליקה שבינה לבין עסקו של הנתבע. במקביל, פתחה בחקירה מאומצת ומעמיקה של כל הפרשה ובשלב זה אף משטרת ישראל נכנסה לתמונה. ביום 19.11.00 נעצר הנתבע על ידי המשטרה בחשד לזיוף כרטיסי אשראי. בעת מעצרו, נתפסו ברשותו כ- 28 כרטיסים מזויפים, ברובם כרטיסים של התובעת.
5. בכתב התביעה נטען כי כתוצאה מפעולות הזיוף והשימוש לרעה שעשה הנתבע בכרטיסים המזויפים, נגרם לתובעת נזק ישיר בסך 343,071.18 ש"ח. סכום זה כולל כספים אותם נאלצה התובעת, לדבריה, לשלם לספקים השונים מבלי לחייב את הלקוחות וכן כספים אותם שילמה ללקוחות אשר חוייבו בפועל בגין פעולות הנתבע בכרטיסים המזויפים, לאחר שהעסקאות הוכחשו על ידם. בנוסף, טענה התובעת כי נגרמו לה נזקים בגין עלות החקירה שניהלה לחשיפת פעולותיו של הנתבע, ואשר הסתכמה בסך כולל של 104,544 ש"ח. לכך הוסיפה את ההוצאות המשפטיות בהן נשאה, על סך 66,567 ש"ח, והגישה תביעתה המונחת בפניי על סך כולל של 514,182 ש"ח.
6. הנתבע הכחיש הכחשה גורפת וכללית את כלל טענות התביעה אחת לאחת, אגב שטען כי באם שילמה התובעת סכום כלשהו, הרי שעשתה כן כמתנדבת, הואיל ועל פי דין וכן על פי ההסכמים עם מחזיקי הכרטיסים, לא היתה חייבת לשלם דבר, לא למחזיקים ולא לבעלי העסקים בהם נעשה שימוש באותם כרטיסים.
7. מטעם התובעת העידו שבעה עדים, מתוכם ארבעה אנשי משטרה שהיו מעורבים בדרך זו או אחרת בחקירת הפרשה. בנוסף העיד מר איציק זייתוני, חוקר פרטי בחברת ידין חקירות אשר ביצע תצפיות על פעילות הנתבע וצילם אותו במצלמת וידאו, וכן מר דורון הראל המועסק אצל התובעת במדור חקירות. בנוסף העיד מר אילן כליפה ראש מדור במחלקת הגבייה של התובעת.
לאחר השלמת מסכת הראיות מטעם התובעת, בחר ב"כ הנתבע למשוך את תצהירו של שולחו ולא להביא כל עד מטעמו.
8. בטרם הדיון בטענות הצדדים ולשם השלמת התמונה, אציין כי כל חומר החקירה שנאסף על ידי המשטרה הועבר לפרקליטות, אלא שעד למועד הגשת סיכומי הצדדים, לא הוגש כתב אישום כנגד הנתבע.
9. עיון בהודעות שמסר הנתבע למשטרה, מלמד כי הלה הודה תחילה במעשי הזיוף המיוחסים לו ואף הציג בפני המשטרה את אופן קידוד הכרטיסים המזויפים, לאחר שמכונת הקידוד נתפסה ברשותו. בהודעתו למשטרה מיום 23.11.00 (ת/2) אישר הנתבע כי הציג בפני השוטרים את שיטת הקידוד בה נהג לזייף כרטיסים וטען כי למד הדרך להפעלת המכונה מתוך עיון בדף ההוראות שנלווה אליה. עוד סיפר באותה הודעה כי השתמש באותם כרטיסים שזייף רק לצורך תדלוק עצמי בתחנת הדלק במושב שבי ציון וזאת משך תקופה של ארבעה חודשים בלבד. בהודעתו מיום 26.11.00 (ת/3) גולל התובע באזני השוטרים את האופן שבו רכש את מכונת הקידוד. לדבריו, עשה שימוש מוגבל בנתונים של לקוחותיו בחנות לצורך פעולת הזיוף "אולי 20 או 25" פעמים כיוון שלא רצה לערב את החנות בדברים מעין אלה. בשלב מאוחר יותר של חקירתו במשטרה, בהודעה מיום 30.11.00 (ת/4) חזר בו הנתבע מגרסתו הראשונית וטען כי המעורב העיקרי בפרשה הינו אחד בשם ניר וקנין, וכי הוא עצמו מעולם לא זייף או שכפל לבדו כרטיס אשראי.
10. מטעם התובעת העיד רס"ר יוסי לוי, מי שהשתתף בהליך מעצרו של הנתבע. בעדותו בפניי סיפר כי במעמד המעצר נתפסו מספר כרטיסים מזויפים ברכבו של הנתבע וכי בחיפוש שנעשה במחסן בסמוך לבית הוריו, הוביל הנתבע את אנשי המשטרה ומסר לידם את המכשיר ששימש אותו לצריבת כרטיסי האשראי (עמ' 44 שורה 16 לפרוטוקול).
11. אני רואה לקבוע כבר בשלב זה, כי די בראיות שהוצגו בפניי מטעם התובעת על מנת לקשור את הנתבע לזיוף כרטיסי אשראי ועשיית שימוש בלתי חוקי בהם. הודאותיו של הנתבע שנמסרו במשטרה וכן הפירוט שמסר לגבי השיטה והדרך בה פעל קושרים אותו באופן ישיר לפרשה. אם נביא בחשבון כי מדובר בהליך אזרחי שבו מידת ההוכחה הנדרשת הינה על פי מאזן ההסתברות ולא כפי הנדרש בפלילים, מעבר לכל ספק סביר, הרי שאין ספק כי התובעת הרימה את הנטל והוכיחה כי הנתבע זייף כרטיסי אשראי ועשה בהם שימוש בלתי חוקי.
12. אלא שבכך לא שגי, שכן מדובר בראש וראשונה בתביעה כספית בגדרה עתרה התובעת, בין היתר, לחייב את הנתבע לפצותה בגין אותם נזקים והפסדים כספיים שנגרמו לה כתוצאה מהשימוש בכרטיסים המזויפים. על מנת לזכות בתביעתה במלואה, לא די בכך שתוכיח כי הנתבע זייף כרטיסי אשראי ועשה בהם שימוש, אלא שומה עליה לאושש טענתה כי עקב שימוש זה נגרם לה חסרון כיס. למצער, בנקודה מכרעת זו, כשלה התובעת בהוכחת תביעתה. אפרט להלן את נימוקי מסקנתי זו:
12.1 סעיף 5 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו- 1986 עוסק במצב שבו נעשה שימוש לרעה בכרטיס אשראי. נאמר בו בין היתר כי הלקוח לא יהא אחראי בשום מקרה של שימוש לרעה שנעשה אחרי שמסר הודעה למנפיק על אבדנו של הכרטיס או שימוש לרעה שנעשה בו. בתקופה שעד מסירת הודעה כאמור, חלה על המחזיק אחריות מוגבלת בלבד. הגבלת האחריות בהתאם לאותו סעיף, לא תחול מקום שהלקוח מסר את כרטיס החיוב לאדם אחר, למעט מסירה בנסיבות סבירות למטרת שמירה בלבד ומקום שהשימוש בכרטיס נעשה בידיעת הלקוח או שהלה פעל בכוונת מרמה.
סעיף 6 לחוק מורה כי מנפיק כרטיס החיוב ישיב ללקוח את הסכומים בהם חויב בשל עסקאות שנעשו תוך כדי שימוש לרעה בכרטיס החיוב בכפוף להוראות סעיף 5 לחוק.
12.2 החוק כאמור כמעט ואינו מתייחס למישור היחסים שבין מנפיק כרטיס החיוב לבית העסק בו נעשה שימוש בכרטיס. יחסים אלה מוסדרים במסגרת התקשרות חוזית הנעשית בין הצדדים במישרין ומסדירה את תנאי השימוש, החיוב והזיכוי הנובעים משימוש בכרטיס החיוב בבית העסק.
עיון בהסכם שנחתם עם בית העסק שבבעלות הנתבע (מוצג 1א' בתיק המוצגים מטעם התובעת) מלמד כי בסעיף 6 ג' שבו נקבע, בין היתר, כי בכל מקרה שבו יודיע הלקוח לתובעת כי ביטל את העסקה, לא ישולם למוכר סכום השובר ובמקרה שכבר שולם הסכום, יחייב הבנק את חשבונו של בעל העסק בסכום השובר בערכו הריאלי. סעיף 7 להסכם מונה שורה של תנאים אשר בהתקיים כל אחד מהם, יהיה הבנק רשאי לסרב לשלם לבעל העסק שובר כלשהו ואם שילם, יהיה רשאי לדרוש מהעסק את סכום השובר בערכו הריאלי והעסק חייב להחזיר את הסכום הנדרש לפי דרישה ראשונה.
12.3 ממקבץ ההוראות שלעיל עולה כי לא כל אימת שנעשה שימוש לרעה בכרטיס חיוב, נושא המנפיק בסכום העסקה. יש מצבים בהם מחויב בעל העסק לספוג את ההפסד, חרף העובדה שהעסקה התבצעה באמצעות כרטיס חיוב. כך למשל מקום שהעסק לא דאג להחתים את מחזיק הכרטיס והלה הכחיש את העסקה. בנוסף, כפי שציינתי לעיל, יש מקרים בהם מחויב הלקוח לשאת באופן חלקי בסכום העסקה, חרף העובדה שזו נעשתה אגב שימוש לרעה בכרטיס החיוב שעל שמו. מכאן, שלא די להוכיח כי נעשה שימוש בכרטיסי האשראי המזויפים, כפי שטוענת התובעת, על מנת שתזכה באופן אוטומטי בשווי העסקאות שנעשו. איני נדרש לשאלה באם עלה בידה לקשור את הנתבע לכל אותן עסקאות להן טענה. לצורך הדיון, אצא מהנחה, שעלה בידה לעשות כן, אלא שבכך לא די. שומה היה עליה להוכיח כי השיבה לבעלי העסקים בהם נעשה שימוש לרעה בכרטיסים הנדונים את שווי העסקאות שנעשו בעסקיהם. לא הובאה בפניי כל ראיה להוכחת הטענה כי התובעת שילמה מכיסה סכום כלשהו לאותם בעלי עסקים.
12.4 שיטת הזיוף בה נקט הנתבע, כאמור, היתה על ידי כך שהעתיק נתונים מכרטיסי חיוב כשרים והעלה אותם על גבי כרטיסים מזויפים. באופן זה יוצא שכאשר נעשית עסקה בכרטיס מזויף, מחויב חשבונו של בעל הכרטיס האמיתי. התובעת לא הביאה בפניי כל ראיה לכך שהשיבה את שווי העסקאות לבעלי אותם כרטיסים שחשבונותיהם חויבו עקב שכפול נתוני הכרטיס שברשותם. לא זו בלבד, אלא שלא הובאה בפניי תשתית ראייתית על מנת לקבוע כי אותם מחזיקים התלוננו על שימוש לרעה שנעשה בכרטיסיהם. על אף שהתובעת פרטה את שמותיהם של אותם מחזיקים, הרי שלא הוצג בסיס על מנת לקבוע כי אלה התלוננו על כך שנעשה שימוש לרעה בכרטיסיהם וכי בקשו לזכותם בשווי העסקאות שהכחישו.