1. לפני תביעת נזיקין לפיצוי בגין נזקי גוף אשר נגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מתנאי עבודתו אצל הנתבעת, ומרשלנותה.
2.
העובדות הצריכות לענייננו הן כדלקמן:
התובע, יליד 2/07/62, נשוי ואב לשלושה ילדים, עבד כפועל ייצור בשירות הנתבעת, שעיסוקה ייצור כלים סניטרים, החל מיום 1/07/86 ועד ליום 27/01/97, ופוטר מעבודתו, לטענתו, עקב מצבו הרפואי.
במהלך העסקתו אצל הנתבעת, עבד התובע במחלקות ובתפקידים שונים, בהתאם לצורך. לאחר שנקלט לעבודה, עבד במשך שנתיים במיון חרסינות, עבודה שדרשה העמסה מעגלות לשולחנות מיון. לאחר מכן, הועבר התובע למחלקת גבס, בה נדרש להעמיס כ-7 פעמים ביום חלקי גבס, אשר לטענתו, משקלם כ-30 ק"ג האחד, מתבניות ברזל לשולחן העבודה. משם, עבר למחלקת זרועות (קערות מטבח), בה טיפל בכל יום בכ-100 קערות, אשר לגישתו, משקלן 25-20 ק"ג האחת, אותן היה צריך לפרק, לשאת לשולחן ולשייף, וזאת במשך תקופה של שנה וחצי. ממחלקת הזרועות עבר התובע לעבוד, למעשה - עד לסיום עבודתו - במחלקת ליטוש, בה ליטש גופי אסלות, שמשקלן, לטענתו, כ- 25 ק"ג האחת, תוך שהוא מרים אותן, מלטש ומשיב למקום.
ביום 15/10/92 פנה התובע לחדר מיון בשל כאבים בעמוד השדרה והגב, עם הקרנה לרגל שמאל. הוא טופל ושוחרר לביתו, וכעבור חודשיים, בהם שהה באי-כושר, חזר לעבודה. בשלב זה, פנה התובע לוועדה רפואית של צה"ל, וביקש לשחררו משירות מילואים. ביום 28/01/97 פנה שוב למיון בשל התקף דומה. בפעם זו, נמצא התובע לא כשיר לשוב לעבודתו, ממצא אשר הביא לסיום העסקתו אצל הנתבעת, כך לגישתו.
סה"כ, עבד התובע בשירות הנתבעת כ-11 שנים, אשר הופסקו, לטענתו, כתוצאה מרשלנותה, שגרמה לפגיעה בבריאותו. מכאן התביעה דנן.
3.
טענות הצדדים:
לדידו של התובע, פגיעות הגב מהן סבל במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת וסובל עד היום, נגרמו כתוצאה מאופן עבודתו אצלה, שבא לידי ביטוי בצורך מתמיד להתכופף ולשאת משאות כבדים. לגישתו, יש להכיר בנזק המצטבר שנגרם לו לאורך השנים, בשונה מאירוע טראומטי בודד ומוגדר בזמן, כ"מיקרוטראומה" רפואית, קרי: נזק משמעותי שהוא תוצאה של הצטברות פגיעות זעירות אחדות, ולפצותו בהתאם.
כן טוען התובע, שהנתבעת התרשלה בתנאי העבודה אשר העמידה לרשותו. וביתר פירוט - בכך שלא סיפקה לו כלי עבודה וציוד מתאימים למניעת או הקטנת סכנת הפגיעה הגופנית הכרוכה בעבודה הפיסית שדרשה, בכך שלא הנהיגה שיטת עבודה סבירה ונהלי בטיחות ברורים, בכך שלא הדריכה את עובדיה, ובכך שלא ביצעה בדיקות רפואיות שגרתיות ולא עשתה כל שביכולתה למנוע את גרימת הנזק נשוא התביעה.
בתשובה לטענת הנתבעת, לפיה פיטוריו נעשו על רקע היעדרויות רבות, לא מוצדקות ובלתי מאושרות, מסביר התובע כי כל ימי ההיעדרות תואמו על ידו עם מנכ"ל החברה, אילן שמרת, וכי הם נדרשו לו בשל מחלת ביתו, אשר נפטרה בגיל צעיר ביותר. הוא מוסיף, כי כל עניין סיום העסקתו אצל הנתבעת, הגיע לידיעתו רק כאשר ראה הפקדה של 15,000 ש"ח בחשבון הבנק שלו, ומבירורים שערך, נודע לו כי אלו הם פיצויי הפיטורין שקיבל.
הנתבעת אינה חולקת על כך, שבמועד הרלוונטי היתה מעבידתו של התובע, אך כופרת באחריות לפצותו בהתאם לתביעתו. טענתה המקדמית היא, שתביעה זו התיישנה והוגשה בשיהוי ניכר, לפחות ביחס לשנות עבודתו הראשונות, כפי שיפורט בהמשך. כאמור, היא טוענת, שהתובע לא סיים את עבודתו אצלה כתוצאה ממחלה שהיא תוצאה של עבודה, אלא מסיבות אחרות, הקשורות בהיעדרויותיו הרבות מהעבודה. לגישתה, לא רובצת לפתחה כל אחריות רשלנית, משום שנהגה כמעביד סביר, זהיר ואחראי, ונקטה בכל אמצעי הבטיחות הדרושים לשמירת בריאות עובדיה, ואם עבד התובע אחרת - אין לו להלין אלא על עצמו. הנתבעת מצביעה על מכתבי פיטורין מיום 18/12/94 ומיום 9/02/97, וכן על מכתב מועד העובדים - את כל השלושה טוען התובע שלא ראה עד אשר הומצאו לב"כ במהלך ניהול המשפט.
4.
סוגיית ההתיישנות:
טענה מקדמית בפי הנתבעת, ועניינה התיישנות התביעה. לדבריה, היות והתובע הצהיר, הן בכתב תביעתו, שהוגש ביום 5/05/98, והן בתצהיר עדותו הראשית בביהמ"ש, שהכאבים בגבו החלו בשנת 1988-1987, בסמוך לתחילת עבודתו אצלה, הרי שקיימת לו מניעות מלתבוע בגין נזקיו הנטענים בתקופת ההתיישנות, כלומר, לפני יום 5/05/91 (התביעה הוגשה במקור ביום 5/5/98). בהתאם לכך, הגישה הנתבעת אישורים שהציג לה התובע, על 14 ימי מחלה בגין כאבי גב מהם סבל, בתקופה שבין מרץ 87 לאוגוסט 91, אשר גם בהם יש, לגישתה, כדי להצביע על ידיעתו ומודעותו של התובע ביחס לנזק הנטען על ידו, כבר אז. התובע לא התייחס לסוגיה זו בכתבי הטענות שהגיש.
סעיפים 5 ו-6
לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, קובעים כי תקופת ההתיישנות לתביעות שאינן במקרקעין, הינה 7 שנים מהמועד בו התגלו לתובע העובדות המהוות את תביעתו. סעיף 89
לפקודת הנזיקין (נוסח חדש),
תשכ"ח-1968אף הוא מסדיר ומגדיר את הסוגיה, ואף מרחיב את תקופת ההתיישנות ל-10 שנים, בהתאם לתנאים, בקביעה כי:
"היום שבו נולדה עילת התובענה הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".
בפסיקה נדונו רבות אופי גילוי הנזק וההבחנות בין נזק מהותי לנזק של מה בכך ובין שאלת גילוי הקשר הסיבתי העובדתי לשאלת גילוי הנזק עצמו. אולם מנגד - כבר נקבע שכאשר מדובר בנזק מתמשך, אשר נוצר בצורה הדרגתית, הנטל להוכיח מהו הנזק שנגרם לפני תחילת ההתיישנות - עומד לפתחו של הצד הטוען להתיישנות (ראה
: ע"א 1254/99
אבידור המאירי נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535).
בעמ' 19 לעדותו של התובע, מיום 18/06/03, הוא מסביר כי בהמשך לבדיקות שביצע ולחשדות שהתעוררו אצלו במהלך השנים, גילוי הקשר הסיבתי והרפואי שבין הנזק לעבודתו, אירע רק בשנת 1997, במהלכה עבר בדיקות מקיפות, ולדבריו:
"כשאת אומרת לי שאני אמרתי שרק בשנת 97' הבנתי שהכאבים שלי נובעים מהעבודה שלי במפעל, אני אומר שזה נכון. אחרי שעשיתי את ה-
MRI
האורטופד הסביר לי שעקב העבודה והרמת משאות כבדים, יש לי פריצת דיסק ופגיעה קשה... אני חוזר ואומר שבשנת 97' הבנתי את הקשר בין העבודה לכאבי הגב".
מאחר והנתבעת לא הניחה בפני תשתית ממשית ומבוססת לחלוקת הנזק לתקופות שונות, ובכך להוכחת התיישנות כלשהי, ובהתאם לעדות התובע, אשר מבססת נזק מתמשך מסוג מיקרוטראומה, על כל המשתמע מבחינת גילויו, עדות שלא נסתרה, נחה דעתי כי יש לדחות את טענת ההתיישנות במקרה זה.
5.
סוגיית החבות:
כעת לבחינת טענות התובע על רקע מבחני עוולת הרשלנות, הקבועה בסעיף 35
לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), תשכ"ח-1968, וזאת לאמור - קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, הפרת החובה וגרימת נזק, וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק.