1. התובעת, ילידת 19.2.1922, תושבת תל-אביב, נפגעה בעת שפסעה בכיכר דיזנגוף ביום 1.6.03, בדרכה לחברתה גב' אלישבע שפיץ המתגוררת בקרבת מקום, נתקלה במכשול ונפלה.
התובעת הגישה התביעה בגין נזקי הגוף שאונו לה בתאונה זו נגד עיריית תל-אביב, האחראית על דרך הרבים, ונגד מבטחתה של העיריה.
2. שאלת האחריות
גרסתה של התובעת כפי שהיא מופיעה בתצהירה היא, כי במועד האירוע "
היו בכיכר דיזנגוף מכשולים שונים, לרבות חוטי חשמל (להלן:
"המפגע")
כתוצאה מהכנת המזרקה של אגם לפעולה מחודשת". התובעת מציינת בתצהירה כי לא הוצבו כל שלטי אזהרה המזהירים את הציבור מפני המכשולים השונים, לרבות חוטי החשמל. תוך כדי הליכה, מציינת התובעת בתצהירה כי נתקלה במפגע, מעדה ונפלה. אין ספק, כי את תצהירה של התובעת יש לקרוא כך, שבמקום המילה "מפגע" יופיעו "חוטי חשמל" אשר הוגדרו על ידה בסעיף הקודם כ"מפגע" ועל כן, גרסתה של התובעת, כעולה מתצהירה היא, כי בעת שפסעה בככר דיזנגוף, נתקבלה בחוט חשמל, מעדה ונפלה.
בתחילה הכחישה הנתבעת כי בוצעו עבודות כלשהן במזרקה של אגם במועד האירוע. למותר לציין, כי הנתבעת חזרה בה מעמדה זו בהתנהגות שבשתיקה שעה שמשכה את תצהירו של העד מטעמה ולא הביאה כל עדות אחרת הסותרת את הטענה כי בוצעו עבודות שונות בכיכר ובמזרקה במועד האירוע.
התובעת נחקרה על האירועים שקרו באותו היום, מאין היא באה ולאן התכוונה להגיע, אך ב"כ הנתבעת נמנעה מלשאול אותה מפורשות מה הוא המפגע שגרם לנפילתה, מתוך כוונה לטעון, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח סיבת התרחשות התאונה. נסיון זה של ב"כ הנתבעת נועד לכשלון.
כבר בשלב הזה אציין כי עדותה של התובעת עשתה עלי רושם מהימן ביותר. מדובר אמנם באשה מבוגרת, כבת 85 היום, אך היא רהוטה וצלולה ומשיבה לעניין בצורה כנה וישירה ובלתי מתחכמת באופן שיצר אצלי רושם חזק של דברי אמת.
גרסתה של התובעת כי במועד אירוע התאונה היו מתוחים בכיכר חוטי חשמל אשר היוו מפגע, נתמכת ב-3 דברים:
א) תעודת חדר המיון מיום האירוע (ת/1), בה, בפרק האנמנזה הסיעודית (עמ' 3 למסמך) נרשם כבר בשעה 18:30, קרי כשעה לאחר האירוע: "בת 81, נפלה ונחבלה בירך ימין,
מעדה על כבל ברחוב (הדגשה שלי - א.ז.)". אני רואה בכך רישום אותנטי ממועד קרוב מאוד להתרחשות התאונה, המעיד על אמיתות הדברים, שכן קשה להעלות על הדעת שהתובעת, בגילה ובכאבים שהיתה שרויה בהם בשל השבר שנגרם לה - הצליחה תוך שעה להמציא גרסה יש מאין.
ב) עדותה של חברתה של התובעת, גב' אלישבע שפיץ, אליה היו פניה של התובעת מועדות במועד האירוע. גב' שפיץ הוזעקה ע"י התובעת בטלפון, מיד לאחר הנפילה, והיא העידה כי הבחינה בכך ש"
במזרקה לא היו מים, היו בתוכה אנשים שעבדו ועל הרצפה היו מונחים כל מיני כבלים שנמשכו מהרחוב אל המזרקה" (ראה סעיף 5 לתצהירה). גם גב' שפיץ נחקרה בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבעת. אף שגב' שפיץ היתה פחות ממוקדת בעדותה, עדיין לא הצליחה ב"כ הנתבעת לקעקע את עדותה ולסתרה, כך שגם עדותה של גב' שפיץ המהימנה לכשעצמה - מתווספת לגרסתה של התובעת ותומכת בה בכל הקשור לכך שבמועד האירוע היו מפגעים שונים בכיכר דיזנגוף לרבות כבלי חשמל מתוחים על המדרכה.
ג) תמונה (סומנה בימ"ש/1), אשר צולמה ע"י גב' שפיץ בסמוך מאוד לאירוע. גב' שפיץ העידה כי היא מצאה את התובעת ישובה על מעקה המזרקה, וחזרה לביתה על מנת להביא מכשיר טלפון ומצלמה, וצילמה 2 תמונות במקום, בסמוך למקום בו ישבה התובעת ולטענתה אירעה התאונה, וניתן בתמונה לראות באופן ברור כבל חשמל דקיק, מתוח על המדרכה, מודבק בסרט הדבקה לגרנוליט.
3. מסכימה אני עם ב"כ הנתבעת כי אין להחיל במקרה דנן את כלל "הדבר מדבר בעדו" בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכן אין מדובר בנכס שהיה בשליטה מלאה של הנתבעת, ואשר לתובעת אין ידיעה לגבי אופן התרחשות התאונה. אדרבא, המדרכה היא ברשות הרבים ואינה בשליטה בלעדית ומלאה של העירייה, ולתובעת בהחלט יש גירסה פוזיטיבית לגבי אופן התרחשות התאונה קרי, היתקלותה במכשול בדמות כבל חשמל שהיה מתוח על המדרכה.
הנטל, כאמור, מוטל על התובעת להוכיח את נסיבות התאונה ואחריותה של הנתבעת לתאונה, ולטעמי הרימה התובעת נטל זה במלואו בעדותה המהימנה שנתמכה כאמור, באופן אובייקטיבי, ע"י עדויות ומסמכים נוספים.
4. המדרכות הציבוריות הן באחריותה של עיריית תל-אביב. גם העבודות במזרקה בוצעו על ידה או מטעמה, ועל כן היה עליה לדאוג לכך שלא יהיו מפגעים בכיכר דיזנגוף, מקום שהוא, לכל הדעות, מקום מרכזי והומה מתנועת עוברים ושבים. ואם לא ניתן היה לחלוטין להימנע מיצירת מפגעים בדמות כבלי חשמל המתוחים על המדרכה, היה על העיריה לדאוג לכך שיסומנו באופן בולט יותר ונראה לעין וכן להציב במקום שלטי אזהרה והכוונה להולכי הרגל לדרך חילופית, בטוחה יותר. כזאת לא נעשה על ידה. אשר על כן, יש לראות את העיריה כאחראית לאירוע התאונה, בשל המפגע שנוצר ממתיחת כבלי החשמל על המדרכה, אי סימונם באופן בולט ואי אזהרת העוברים ושבים מפני המפגע.
5. יחד עם זאת, לא ניתן לפטור את התובעת לחלוטין מאשם תורם לתאונה. לא נטען כי המקום היה חשוך ולא מואר ולא נטען כי לא ניתן היה להבחין בכבל החשמל או באנשים שעבדו בקרבת מקום. אמנם, לגב' שפיץ המתגוררת בסמוך היתה ידיעה מובהקת יותר על הסכנה שבמקום, שכן היא העידה כי התהליך של העבודה במזרקה חזר על עצמו כמה פעמים בשנה והיא היתה מודעת לכן לסכנות, ואף נהגה לעקוף את המקום וללכת בדרך חילופית על מנת לא להיפגע.
גם התובעת הכירה את המקום מתוקף ביקוריה התכופים את גב' שפיץ, אך היא לא גרה בקרבת מקום ורמת המודעות שלה לסכנה היתה פחותה. יחד עם זאת, היה גם עליה לצפות את הסכנה בשל העבודות בקרבת מקום במזרקה, להקפיד הקפדה רבה יותר על מדרך רגליה, ובנסיבות אלה - משהכבל היה גלוי לעין - נראה לי כי יש מקום לייחס לה רשלנות תורמת בשיעור של 20%.
6. אשר על כן, אני קובעת כי יש לראות בנתבעת מס' 1 אחראית להתרחשות התאונה, ואת התובעת כמי שתרמה ברשלנותה התורמת 20% לאירוע שקרה.
7.
הנכות
לתובעת נגרם שבר בבסיס צוואר עצם הירך מצד ימין. התובעת הובהלה לבית החולים "איכילוב", שם אושפזה במחלקה האורטופדית ונותחה לקיבוע השבר. משם הועברה לשיקום במרכז "רעות", ובסה"כ היתה מאושפזת מיום התאונה ועד ליום 25.6.2003, קרי 25 יום. בעת שחרורה לא היתה התובעת מסוגלת לתפקד באופן עצמאי, היא התהלכה עם הליכון ונזקקה לטיפולי פיזיוטרפיה אינטנסיביים. היא עברה להתגורר אצל בנותיה למשך שבועיים נוספים, שרק בסיומם חזרה לביתה שהיה בקומה גבוהה, בבית ללא מעלית.
התובעת נזקקה לעזרה בהכנת האוכל, ברחצה - פעולות שהיתה עצמאית לחלוטין בהן עובר לתאונה. לתקופה קצרה היא קיבלה עזרה סיעודית מהביטוח הלאומי. התובעת התקשתה להמשיך להתגורר בביתה ובחודש ינואר 2004 עברה להתגורר בבית אבות "משען" בתל-אביב, שם היא מקבלת שירותי נקיון הכלולים במחיר השהות במקום.