פסק-דין בתיק א 23840/05

א.        מהות התובענה וטענות בעלי הדין

1.         הדיון שבפני הוא בבחינת ספיח לתביעה שהוגשה ע"י התובעת נגד מספר נתבעים. בהסכמת התובעת נדחתה התביעה נגד נתבעת 3 בעוד שהתביעה נגד נתבעת 2 הוסדרה בהסכם פשרה (פרוטוקול מיום 28/6/06), פסק הדין מתייחס, איפוא, למחלוקת שבין התובעת לנתבע 3 (להלן: " הנתבע").

התובעתוהנתבע הינם בעלי דירות בבנין מגורים בתל-אביב. בחודש פברואר 2004 רכש הנתבע את דירת הקרקע באותו הבנין, הנמצאת מתחת לדירת התובעת (להלן: " דירת התובעת" או " הדירה"). ביום 23/2/04 נחתם בין אימה של התובעת, אשר למרבה הצער הסתלקה לבית עולמה זמן קצר קודם להגשת התביעה (להלן: " המנוחה"), לבין הנתבע, הסכם לפיו הסכימה המנוחה להרחבת דירתו של הנתבע עפ"י תכנית הרחבה ובכפוף להיתר בניה ובתמורה לכך הוסכם כי קבלן השיפוצים של הנתבע יבצע עבודות בדירת התובעת כמפורט בהסכם.

לידתה של תובענה זו ברצונה של המנוחה לחזור בה מן ההסכם שנחתם בין וזאת לאחר הריסת המרפסת בדירה.

2.         טענות התובעת בקליפת האגוז הינן כדלקמן:

2.1       התובעת טוענת כי המנוחה אכן חתמה על ההסכם, אך מיד לאחר החתימה הודיעה לנתבע כי ההסכם מבוטל ושלחה מכתב לעיריית ת"א בדבר התנגדותה להרחבת דירתו של הנתבע.

2.2       הנתבע החל בעבודות הרחבת דירתו, תוך התעלמות מהודעת הביטול וללא היתר בניה ובמהלך העבודות נגרם נזק לדירה. התובעת ואימה המנוחה לא התגוררו בדירה משך זמן ביצוע העבודות, ומכאן שרק בעת ביקור התובעת והמנוחה בדירה התגלו לעיניהן מימדי הנזק אשר נגרמו כתוצאה מעבודות השיפוץ אשר ביצע הנתבע. התובעת טוענת כי גג הרעפים ומרפסת הסלון נהרסו ונגרם נזק רב לתכולת הדירה, בנוסף נעשה שימוש בלתי הולם בדירה ע"י פועליו של הנתבע. בשל ההרס בדירה והנזק לתכולתה נאלצו התובעת ואימה לחפש מקום אחר להתגורר בו, ולגירסת התובעת, נאלצה המנוחה ללון מעל לשבוע ימים במכוניתה.

2.3       התובעת פנתה לשמאי, אביגדור פורת, אשר העריך את הנזקים לדירה בסך 21,000 דולר ואת הנזקים לתכולת הדירה בסך 85,150 ש"ח. לטענת התובעת, האחריות לנזקיה מוטלת על כתפי הנתבע ועל כן יש לחייבו בפיצוי התובעת, בגין נזקי הדירה וכן הוצאותיה בסך 30,315 ש"ח. התובעת טוענת כי נגרמה לה ואימה המנוחה עוגמת נפש אשר מוערכת על ידה בסך 50,000 ש"ח.

3.         טענות הנתבע:

3.1       לטענת הנתבע רכישת דירתו נעשתה לאחר שבדק ומצא כי ניתן יהיה לקבל היתר בניה להרחבתה וכי לא יתקשה לקבל את הסכמת רוב בעלי הדירות בבנין, ואכן 11 מתוך 12 דיירי הבנין נתנו הסכמתם (חתימת המנוחה היתה חסרה משום ששהתה בחו"ל), הואיל והניח כי די בהסכמתם של 75% מבעלי הדירות בבנין, הגיש הנתבע בקשה להיתר בניה.

הנתבע פנה אל המנוחה לשם קבלת הסכמתה בדבר הסטת צינור הביוב, וזו נתנה הסכמתה וביקשה כי קבלן השיפוצים של הנתבע יהרוס את מרפסתה ויבנה את הסלון והמרפסת כיחידה אחת.

3.2       לגירסת הנתבע, עבודות השיפוץ החלו בהריסת המרפסת שבדירת התובעת, הנתבע מאשר כי אימה המנוחה של התובעת חזרה בה מן ההסכם לאחר ההריסה והודיעה על כך לעירייה, אך לטענת הנתבע, לא נשלחה אליו הודעת ביטול והאם לא הודיעה לו בע"פ או בכתב על כך שחזרה בה מן ההסכם וכי אינה רוצה עוד בהריסת המרפסת שבדירה.

בעקבות לחצי המנוחה הורתה העירייה על הפסקת עבודות השיפוץ בדירת הנתבע למשך 3 חודשים, לאחר מכן נמשכו עבודות הבניה אשר בוצעו בהתאם להיתר וללא חריגות.

3.3       הנתבע טען כי הסתמך על ההסכם אשר נחתם בינו לבין אימה המנוחה של התובעת וכתוצאה מהפרתו ע"י המנוחה נגרמו לו נזקי הסתמכות, והוא טוען לקיזוז הסכומים כדלקמן: הוצאות לבקשת היתר הריסה ובניה של המרפסת בדירת התובעת בסך 50,000 ש"ח, ריצוף מרפסת חדשה ובניית מעקים בסך 18,000 ש"ח, הסתרת צינור הביוב בסך 12,000 ש"ח.

הנתבע טוען, איפוא, כי הוא זכאי לקזז סך כולל של 80,000 ש"ח.

עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.

4.         הסכם דיוני

4.1       במהלך ישיבת יום 28/6/06 הסכימו בעלי הדין כי באשר לרכיב הנזקים לדירה ותכולתה יינתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק ללא צורך בהגשת סיכומים, בעוד שלגבי רכיב נזקי עוגמת הנפש וההוצאות - יוגשו סיכומים.

4.2       באותה ישיבה, הגיעו בעלי הדין להסכם פשרה, אשר קיבל תוקף של החלטה, לפיו הוסדרה המחלוקת בין הצדדים באשר להפסד דמי השכירות.