מבוא
1. בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, חגית אלמוג (להלן:"התובעת"), ילידת 1959, בגין תאונה שארעה לה ביום 22.4.02, בעת שחצתה את הכביש ברחוב לישנסקי, באזור התעשיה בחולון.
הנתבעת, עיריית חולון (להלן: "הנתבעת" או "העירייה"), הינה הרשות המוניציפאלית, בתחומיה ארעה התאונה.
הצדדים חלוקים בשאלת נסיבות ארוע התאונה, בשאלת האחריות ובשאלת גובה הנזק.
נסיבות ארוע התאונה
2. אין חולק כי התובעת חצתה את הכביש, שלא במעבר חציה ובדרכה עלתה על אי תנועה המפריד בין נתיבי הנסיעה. מדובר באי תנועה עליו נשתלו, דשא וערוגות פרחים. התובעת תארה בתצהירה את נסיבות ארוע התאונה, כדלקמן:
"ביום 22.4.2002 בשעה 08:00 לערך הלכתי ברח' לישנסקי/ שד' בן גוריון באזור התעשייה בחולון. במקום קיים אי תנועה המפריד בין נתיבי הנסיעה שבכביש. על אי התנועה היה שתול דשא ועל פני הדשא היו מפוזרים צינורות השקיה.
אני חציתי את הכביש ועליתי על אי התנועה בו היו פזורים כאמור צינורות השקיה שאחד מהם בלט כלפי מעלה. תוך כדי ההליכה נתפסה לי הרגל בצינור ההשקיה הבולט ואני איבדתי שיווי משקל, סובבתי את קרסול שמאל ונפלתי" (סעיפים 4-3 לתצהיר התובעת,
ת/1).
התובעת צרפה לתצהירה תמונות שצולמו ביום ארוע התאונה והמתעדות את מקום ארוע התאונה. במהלך חקירתה הנגדית של התובעת, הסתבר כי התמונות צולמו על ידי חיים מגנזי (להלן: "מגנזי"), חבר של בנה של התובעת. התובעת העידה כי בנה, הוזעק למקום לאחר התאונה והוא זה שהראה לאותו מגנזי את מקום ארוע התאונה. בנה של התובעת ומגנזי, לא הובאו לעדות. בנקודה זו יצויין כי ב"כ הנתבעת התנגד להגשת התמונות, ללא חקירת הצלם. בהחלטתי מיום 10.4.07, קבעתי כי משלא הוגשה התנגדות בהתאם להחלטה מיום 16.11.05, מתקבלות התמונות כראיה והצדדים יטענו באשר למשקלן, בסיכומים (עמ' 3 לפרוטוקול).
עוד יש לציין כי התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי ה"ה מרינה סירקין ואיתי שפירא, היו עדים לארוע התאונה, אלא שגם שניים אלה, לא זומנו לעדות.
3. לטענת הנתבעת, משעדותה של התובעת נותרה בגדר עדות יחידה של בעל דין, ובהתחשב בכך שהתובעת לא זימנה עדים, שיכלו לתמוך בגירסתה, התובעת לא עמדה בנטל הראיה, להוכיח את נסיבות ארוע התאונה.
4. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, ראיתי לקבל גירסת התובעת כי התאונה ארעה בעת חציית הכביש, על אי התנועה וכי נפילתה נגרמה עקב התקלות בצינור השקיה עילי, שהיה במקום. עדותה של התובעת, הותירה רושם אמין וגירסתה באשר לנסיבות ארוע התאונה, לא נסתרה ולא עורערה, בחקירה הנגדית. עוד יצויין כי גירסתה של התובעת, מוצאת תימוכין, בתאור נסיבות התאונה, בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה,
נ/1.
יחד עם זאת, ראיתי לקבוע כי מעבר לעובדה, שאינה שנויה במחלוקת, כי היו על אי התנועה, צינורות השקיה עיליים, התובעת לא הוכיחה כי צינורות ההשקיה, הונחו שלא כיאות ובאופן היוצר סיכון חריג, מעבר לסיכון הסביר הנובע מעצם הנחתם של צינורות השקיה עיליים, על משטח מגונן. מהתמונות שצורפו לתצהיר התובעת עולה כי לאורך אי התנועה, הונחו שלושה צינורות השקיה עיליים וכי בקטע מסויים, הצינור "משוחרר" קמעה ושאינו מהודק לקרקע. אלא שבנסיבות העניין, ראיתי לקבוע כי מעבר למראה כללי של מקום ארוע התאונה, לא ניתן לייחס לתמונות משקל, בכל הנוגע להוכחת מצב צינורות ההשקיה, בעת ובמקום ארוע התאונה. לא זו בלבד שהצלם לא זומן להעיד אלא שמהתמונות עצמן עולה כי מן דהוא, הרים את צינור ההשקיה, לצורך הצילום. יצויין כי בתצהירה של התובעת, לא מצויין כי התמונות צולמו, על ידי זר ושלא בנוכחות התובעת ולא מוסבר כיצד אותו צלם ידע מהו המיקום המדוייק, בו ארעה התאונה, לצורך תעוד מצב הצינור באותה נקודה. לפיכך, לו רצתה התובעת להוכיח, באמצעות התמונות, כי הצינור הונח באופן לא תקין או כי יצר מפגע כלשהו, היה עליה לדאוג לזמן לעדות את הצלם או את מי מהעדים לארוע התאונה, על מנת שיתמכו בגירסתה, כי נתקלה בצינור שיצר מפגע, בשל היותו בולט כלפי מעלה, ויוזכר- הלכה היא כי בעל דין הנמנע מלהביא ראיות או עדויות שהיה בהן כדי לתמוך בגרסתו, מטבע הדברים, קמה הנחה לרעתו כי לא היה באותן עדויות או ראיות כדי לסייע לו בהוכחת טענותיו, ראה לעניין זה; ע"א 465/88
הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89
קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 603-602 וע"א 2275/90
לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 615-614.
5. בנסיבות אלה, נקודת המוצא לדיון בשאלת האחריות הינה האם העיריה התרשלה בעצם העובדה שהניחה צינורות השקיה עיליים, על אי תנועה מגונן המצוי במרכזו של כביש.
שאלת האחריות
6. הלכה היא כי על עירייה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי העושים שימוש, במדרכות ובכבישים, המצויים בתחומיה. חובת זהירות זו, נובעת הן מהחובה החוקית, המוטלת על העירייה, מכח הוראות סעיף 235 לפקודת העיריות, לדאוג לתחזוקת הכבישים והמדרכות המצויים בשטחי אחריותה והן מדיני הרשלנות הכלליים, מכוחם על העירייה לצפות כי עוברי אורח, עלולים להפגע כתוצאה ממפגעים, המצויים בדרכים שבהחזקתה, ראה לעניין זה: ע"א 145/80
ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, ע"א 862/80
עיריית חדרה נ' זוהר
ואח', פ"ד לז (3) 757, ע"א 73/86
שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג (3).
7. מקום בו קיימת, חובת זהירות מושגית, עלינו להוסיף ולבחון, שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, אשר תחומיה נקבעים, על פי מבחן הצפיות, תוך הבחנה בין סיכון רגיל, לבין סיכון בלתי רגיל שבגינו מוטלת החובה, לנקוט באמצעי זהירות סבירים, למניעתו, כאמור בפסק הדין היסודי, בעניין
"ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש", הנ"ל:
"חיי היום-יום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת" ובהמשך:
"חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" ( שם בעמ' 120-119).
8. לאחר ששבתי ובחנתי טענות הצדדים, סבורה אני כי לא ניתן לקבוע שעצם הנחתם של צינורות השקייה עיליים, על אי-תנועה מגונן, מהווה התרשלות ולפיכך, העירייה, לא הפרה, בנסיבות העניין, חובת זהירות קונקרטית שהיתה מוטלת עליה, למנוע סיכון בלתי סביר האורב לפתחם של העושים שימוש, בדרכים שבהחזקתה.
9. יצויין כי המקום בו בחרה התובעת לחצות את הכביש, אינו מיועד לחציית הולכי רגל. כפי שצויין בתצהירו של מר דב פטרשו, מנהל המחלקה לאחזקת גנים ונוף בעירייה (להלן: "פטרשו"), מדובר בציר תנועה ראשי וסואן, אשר חציית הולכי רגל, מוסדרת בו, באמצעות מעבר חציה הממוקם בסמוך למקום ארוע התאונה וגשר עילי, הממוקם כ- 200 מ"ר, ממקום הארוע (סעיף 21 לתצהיר,
נ/3).
בנסיבות אלה, משהיו במקום, דרכי חצייה מוסדרות ובטוחות, יצאה העירייה ידי חובתה לדאוג לנתיבי חצייה ורשאית היתה לצפות כי הולכי הרגל, יעשו בהם שימוש. איני מתעלמת מהעובדה הידועה כי הולכי רגל, נוטים לעיתים, לחצות את הכביש, גם שלא במעבר חציה (ויצויין כי פטרשו עצמו, אישר בחקירתו הנגדית כי בסיוריו בעיר, ראה הולכי רגל שאינם עוברים במעבר חציה), אלא שסבורה אני כי הבוחר לחצות את הכביש, במקום שאינו מיועד לכך, בראותו כי מדובר בשטח גינון, שאינו מיועד למעבר הולכי רגל, צריך לצפות כי ימצאו במקום, סיכונים האופייניים לשטחי גינון, כדוגמת; צינורות השקייה או ממטרות או רטיבות כתוצאה מהשקייה, שעלולה אף היא, לגרום להחלקה וכו', ועל אחת כמה וכמה, כשמהתמונות עולה כי ניתן היה להבחין, בצינורות ההשקייה, שהונחו לאורך אי התנועה.
10. בנסיבות העניין, בהעדר חוות דעת של מומחה מטעם התובעת, לא הוכח כי עצם השימוש בצינורות השקייה עיליים, על אי תנועה מגונן, המצוי במרכזו של כביש, מהווה סטיה מנורמת זהירות מקובלת. פטרשו, ציין בתצהירו כי השימוש בצינורות טפטוף עילי, לצורך השקיית מדשאות על שטחי הפרדה, נהוג ומקובל. פטרשו, הוסיף וציין כי השימוש בצינורות טפטוף, מהווה שיטת השקייה מקובלת והינה עדיפה על פני שימוש בממטרות הגורמות להצפות ולנגר מים על הכביש, מה שיוצר סכנת החלקה, לכלי רכב ואופנועים (סעיפים 24-23 לתצהיר,
נ/3 ועמ' 7 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית, אישר פטרשו כי קיימת שיטת השקיה של "טפטוף טמון" ואף הוסיף וציין כי שיטה זו, נוסתה על ידי העירייה, אך התגלתה כבעייתית, עקב נטיית הצינורות להיסתם, אחרי שנה שנתיים, עקב חדירת שורשים (עמ' 8-7 לפרוטוקול). עדותו של פטרשו, לא נסתרה, וכאמור בהעדר חוו"ד של מומחה מטעם התובעת, לא הוכח כי עצם השימוש בצינורות טפטוף עיליים, חורגת מנורמת הזהירות הנהוגה והמקובלת.
11. זאת ועוד, פטרשו ציין בעדותו כי צינורות ההשקיה העיליים, מעוגנים לקרקע, באמצעות סיכות (עמ' 7 לפרוטוקול). גב' יפה פיאטקובסקי, מנהלת המוקד בעירייה, ציינה בתצהירה,
נ/4 כי למוקד העירייה, לא דווח על תקלה או מפגע הנובע ממערכת ההשקיה במקום, וכאמור, התובעת לא הוכיחה שצינורות ההשקיה במקום, הונחו באופן החורג מהדרך המקובלת להנחתם או כי יצרו מפגע החורג מסיכון סביר, הכרוך בעצם הנחתם.
12. בנסיבות אלה, משלא הוכח כי עצם השימוש בצינורות טפטוף עילי, חורג מנורמת זהירות מקובלת או כי צינור ההשקיה, במקום ארוע התאונה, הונח בצורה לא תקינה או יצר מפגע בלתי סביר, לא הוכחה הפרת חובת זהירות קונקרטית.
13. עוד ראיתי לציין כי עצם העובדה שלאחר התאונה, הצומת שונה, ועל אי התנועה הוקמה גדר הפרדה, אינה מצביעה, בנסיבות העניין, על התרשלות העירייה. ברי כי הקמת גדר ההפרדה, נועדה למנוע את הסיכון הבטיחותי - תעבורתי של חציית הולכי רגל, במקום שאינו מיועד לחציית הכביש ואין לה כל קשר למניעת הסיכון הכרוך בהתקלות בצינור השקייה, המונח על שטח גינון. ויודגש - סבורה אני כי העירייה היתה צריכה לדעת ולצפות שהולכי רגל, עלולים לחצות את הכביש תוך מעבר על אי התנועה, למרות שמדובר בשטח גינון, אלא שבנסיבות העניין, ראיתי לקבוע כאמור כי לא הוכח קיומו של סיכון בלתי סביר, החורג מגדר סיכון טבעי ואופייני להליכה על שטח גינון.