רקע
1. התובעים הגישו כנגד הנתבע, שהינו עו"ד במקצועו, תובענה כספית בגין רשלנות מקצועית של עו"ד. התביעה הוגשה במקור על סך של 2,315,066 ש"ח ומאוחר יותר הוגש כתב תביעה מתוקן, כאשר הסכום הנתבע הועמד על סך של 1,624,028 ש"ח.
הרקע להגשת התביעה, תאונת דרכים מיום 23.3.1993 בה נפגעה התובעת מס' 2 (להלן: "
התובעת"), בעת שהייתה בדרכה לעבודתה (להלן: "
התאונה"). התובע מס' 1 (להלן: "
התובע") הינו בעלה של התובעת.
הנתבע ייצג את התובעים והגיש בשמם תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לתובעת בתאונה, לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "
חוק הפיצויים"). תביעה זו הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בחלוף כ- 13 חודשים ממועד התאונה (ביום 27.4.1994) ונתבררה במסגרת תיק אזרחי מס' 124/94, בפני הנשיא המנוח, כב' השופט א' לרון ז"ל.
הטענה המרכזית המיוחסת לנתבע, כי הפיצוי שנפסק לתובעים קטן מהפיצוי הראוי, בשל כך שלא נלקחה בחשבון נכות מאוחרת שנקבעה לתובעת, בעקבות בקשה שהגישה התובעת להכיר בהחמרת מצב רפואי.
2. להלן יפורטו האירועים בהרחבה, אשר בגינם הוגשה התובענה:
א. כאמור, כתוצאה מהתאונה נגרמו לתובעת חבלה בראש ושברים בשתי הידיים וברגל ימין. כב' השופט לרון מציין מפסק הדין שניתן בעניינה של התובעת, כי "
קביעת הנכות ע"י המל"ל נמשכה זמן רב, בתחילה אושרו נכויות זמניות של 100% לתקופות שונות ובסופו של דבר נקבעה, ביום 23.10.1996" נכות לצמיתות. הנכות המשוקללת שנקבעה לתובעת במוסד לביטוח לאומי עמדה על 46.13% ונכות זו מחייבת את התובעת כ"נכות עפ"י דין" לפי הוראות סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים. הנכות מורכבת מנכות נפשית פוסט טראומטית בשיעור של 30%, נכות אורטופדית בשל הפגיעה ביד ימין בשיעור של 10%, בשל הפגיעה בברך בשיעור נוסף של 10% ובשל הפגיעה ביד שמאל בשיעור של 5%.
ב. לאחר שלא הושגה הסכמה בהליכים שהתקיימו בביהמ"ש המחוזי, נוהל הליך הוכחות מלא, לרבות הגשת סיכומים ובחלוף למעלה מ- 6 שנים לאחר התאונה (
ביום 30.5.1999), ניתן פסק הדין בעניינה של התובעת בתיק א' 124/94 ע"י ביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (להלן: "
פסק הדין"). ביהמ"ש המחוזי קבע שנזקיה של התובעת הינם כ- 1,100,000 ובהפחתה של תגמולי המוסד לביטוח לאומי (כ- 370,000 ש"ח) והתשלום התכוף (6,700 ש"ח) הועמד הסכום לפיצוי על סך של 722,600 ש"ח בתוספת ריבית ושכ"ט עו"ד.
ג. התובעים לא היו מרוצים מהסכומים שנפסקו לזכותם, ולכן הורו לנתבע להגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. הנתבע סבר שאין מקום להגיש ערעור על פסק הדין וכי "אין סיכוי" שביהמ"ש העליון יישנה את הממצאים שנקבעו. הנתבע גם טרח להזהיר את התובעים, כי הם עלולים להתחייב בהוצאות, אולם משעמדו התובעים על דרישתם להגיש ערעור, פעל הנתבע לפי הוראותיהם ועשה כן.
ד. לאחר שניתן פסק הדין בביהמ"ש המחוזי ולאחר שהוגש הערעור לביהמ"ש העליון [בטרם ניתן פסק הדין בערעור], הגישה התובעת, בכוחות עצמה (בחודש
אפריל 2000) תביעה למוסד לביטוח לאומי בגין החמרת מצב רפואי (הנתבע לא טיפל בהגשת התביעה להחמרת המצב).
ה. פסק הדין בערעור שהוגש לבית המשפט העליון ניתן ביום
17.9.2000, ע"י המשנה לנשיא כב' השופט לוין, כב' השופט אור וכב' השופט ריבלין, אשר החליטו לדחות את הערעור וקבעו, כי הסכומים שנפסקו בפרטי הנזק השונים והסכום הכולל שנפסק לתובעת הינם סבירים ואין מקום שערכאת הערעור תתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
ו. 15 ימים לאחר מכן, ביום
02.10.00, ניתנה החלטת המוסד לביטוח לאומי בעניין החמרת מצבה של התובעת, על פיה הוגדלו אחוזי הנכות הרפואית והועמדו על 63.55% (לא כולל הפעלת תקנה 15).
השינויים בנכות התייחסו
לשני סעיפים. הסעיף הראשון נוגע לנכות הנפשית הפוסט טראומטית, אשר גדלה ב- 20% (בקביעה הראשונה היא הועמדה על 30% ועתה היא עומדת על 50%). הסעיף השני נוגע לנכות ביד שמאל, אשר גדלה ב- 5% (בקביעה הראשונה היא הועמדה על 5% ועתה היא עומדת על 10%).
ז. התובעים מעלים כנגד הנתבע טענות רבות ומגוונות, מן הגורן ומן היקב, ואולם הטענה המרכזית שלהם היא שמחדליו של הנתבע גרמו לכך שהפיצוי שנתקבל עבורם "
קטן מהפיצוי הראוי". לשיטתם של התובעים הנזק שנגרם להם מתבסס למעשה, על ההפרש שבין הפיצוי שנפסק לתובעת בפועל בביהמ"ש המחוזי, לפי 46.13% נכות רפואית, לבין מה שיכול היה להיפסק על פי נכותה המעודכנת של התובעת שעומדת כיום, לאחר החמרת המצב, על 63.55% נכות רפואית (היינו תוספת של 17.42% נכות רפואית).
טענות התובעים
:
3. כאמור, התובעים אינם ממוקדים בטענותיהם כלפי הנתבע ומייחסים לנתבע רשלנות מקצועית כמעט בכל פעולותיו המקצועיות, הן בביהמ"ש המחוזי, הן בביהמ"ש העליון ואף במוסד לביטוח לאומי. לשיטתם של התובעים הראה הנתבע חוסר אמפתיות וזלזול לכל אורך הטיפול בענייניהם, ובמעשיו מנע מהם מלקבל את הפיצוי הראוי לו היו זכאים בגין פציעתה של התובעת בתאונה.
4. אפרט להלן רק מקצת מטענותיהם של התובעים כנגד הנתבע.
נטען כי הנתבע ביצע טעות קרדינלית, בהגשת תביעת התובעים בשלב מוקדם יתר על המידה, כ- 9 חודשים בלבד מהתרחשות התאונה [התביעה הוגשה בפועל כ- 13 חודשים לאחר התרחשות התאונה - ע.ר.], כאשר במועד זה ואף שנים לאחר מכן, טרם התגבש מצבה הרפואי של התובעת.
נטען כי בהליכים בביהמ"ש המחוזי, הנתבע לא עשה דבר להגשת חוו"ד נוגדת לקביעת המוסד לביטוח לאומי, או שלא עשה די על מנת לסתור את קביעת המוסד לביטוח לאומי כ"
קביעה על פי דין", בהתאם לזכותו על פי סעיף 6 ב לחוק הפיצויים.