פסק-דין בתיק א 19615/00

1.         התובע יליד 30.8.1989, נפגע בתאונת דרכים כשהיה בן 9 וחצי שנים וזאת עת נסע באוטובוס הנהוג בידי הנתבע 1 והמבוטח בידי הנתבעות 2 ו-3. התובענה הינה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ח - 1975 (להלן: "החוק").

2.         ביום 18.5.99 בשעות הערב אירעה תאונת דרכים שעה שהנתבע 1 איבד שליטה על האוטובוס ופגע בבית (להלן: "תאונת הדרכים").

באותה תאונה נהרג ילד אחד ונפצעו ילדים נוספים ביניהם אחיו של התובע שנפצע קשה.

כתוצאה מהתאונה נחבל התובע והועבר לבית החולים אסף הרופא שם אובחן שהינו סובל מחבלת ראש, אודם ושפשופים במצח, חבלה בפנים, פצעים ביד ימין ורגישות במרפק.

התובע נבדק וטופל. חתך במרפק נתפר והוא שוחרר לביתו עם המלצה להמשך מעקב רפואי אצל הרופא המטפל.

3.         בית המשפט מינה את הנוירולוג ד"ר וייץ, אשר חיווה דעתו כי בעקבות התאונה הוחמרה אצל התובע בעיית הגמגום שהיתה קיימת עובר לתאונה, והחלו תנועות טיק בשרירי הפנים, שהתאפיינו בהחמרה והטבה לסירוגין. ד"ר וייץ העריך את נכותו הנוירולוגית של התובע ב- 5%  לצמיתות לפי סעיף 34 (א-ב) מותאם אך ייחס לתאונת הדרכים מחצית, דהיינו 2.5% בלבד.

            ד"ר וייץ מציין כי טיפול תרופתי יכול ויגרום לשיפור ניכר ואף להעלמות של הטיקים ומוסיף "קיימת סבירות של 50% להנחה שתוך 10 - 5 שנים יעלמו הטיקים ויחול שיפור משמעותי בגמגום, כך שנכותו בגין תופעות אלה תתקרב לאפס".

4.         מומחה בתחום הפסיכיאטרי שמונה על ידי בית המשפט, פרופסור דב אלכסנדרוביץ, בדק את התובע ביום 21.8.2000, ראיין את הוריו, עיין במסמכים הרפואיים והפנה התובע לבדיקה אצל פסיכילוג קליני, מר שי רבלין, לצורך הערכת מצבו הרגשי של התובע ותפקודו לאחר תאונת הדרכים.

פרופסור אלכסנדרוביץ מציין כי מאז התאונה הופיעו אצל התובע סימני חרדה רבים והגמגום הקל ממנו סבל התובע, קודם לתאונה, החמיר בצורה ניכרת.

המבחנים הפסיכילוגיים הצביעו אל קווי אישיות חרדתיים, אך להערכתו החרדה גברה בצורה מובהקת עקב הטראומה שעבר התובע.

את נכותו הנפשית העריך ב- 30% בגין השנה הראשונה שלאחר התאונה, מזה 20% בגין הטראומה כאשר הטראומה בגין התאונה מהווה מחצית, דהיינו 10%.

כותב המומחה בדיון וסיכום חוות דעתו: "הנכות להערכתי לצמיתות למרות גילו הצעיר בגלל הנזק שנגרם לתהליך ההתפתחות הנפשית והחברתית".

בתשובה לשאלות הבהרה מציין המומחה כי מהבדיקה ומהמבחנים הפסיכודיאגנוסטיים התקבלה תמונה של ילד חרד, חסר ביטחון, בעל תדמית עצמית של חולשה וחוסר אונים, הסובל מקשיים ביחסים בין אישיים בגלל איפיוני אישיותו. בעיותיו הוחמרו בצורה משמעותית עקב הטראומה של התאונה, במיוחד למשך השנה הראשונה.

המומחה מציין שייתכן ומצבו הנפשי יחמיר בעתיד, בפרט בתקופת ההתבגרות וייתכן שישתפר בתקופת הבגרות ולכן נאלץ הוא להעריך את נכותו לפי מצבו של התובע דהיום וההשלכות המשוערות של המצב על המשך התפתחותו הנפשית.

5.         הנתבעים זימנו את פרופסור אלסנדרוביץ לחקירה אודות חוות דעתו. בעדותו ציין המומחה כי לעומת אדם מבוגר הנפגע בתאונה וממקד את הטראומה לתיקיה  מסוימת, אצל ילד המידור פחות חד. פעמים רבות ילד שנפגע מדבר אחד, מפחד מדבר אחר, מאחר ויש עירוב של תכנים בהגיונו שלו, ילד יכול לשייך אירוע א' לפחד ב' שלכאורה אינו קשור (עמ' 13 לפרוטוקול מיום 12.11.03).

לדבריו, המדובר בילד עם דימוי עצמי חלש ולכן תגובתו לתאונה קשה יותר. בעתיד, יכול ואם יקבל טיפול, מצבו ישתפר, אך מאידך יכול שבגיל ההתבגרות מצבו יחמיר (עמ' 14 לפרוטוקול מיום 12.11.03). 

יש לציין כי הגם שבפני פרופ' אלכסנדרוביץ לא עמדו כל המסמכים לגבי עברו של התובע והוא ניזון מפי ההורים, הנתבעת לא דאגה להמציא לו פרטים אנמנסטיים לכתיבת חוות דעתו. די בכך שפרופ' אלכסנדרוביץ התייחס לעברו הרפואי הקודם של התובע ומציין כי התאונה רק החמירה את מצבו הבריאותי של התובע כדי להבין שלא קיבל את דברי ההורים ככזאת "ראה וקדש" אלא שעל מבנה אישיותו הקודמת של התובע ארע ארוע תאונתי שגרם לזעזוע והחמרת מצבו ובשל כך העניק לתובע נכות זמנית בתקופה הראשונה שלאחר התאונה ונכות צמיתה בגין החמרה של מצב קודם.

6.         במקרה זה אין חפיפה בין הנכויות אם כי יכול ואחת מביאה להתבטאות אחרת כך למשל נכות נפשית יכולה להביא להחמרת הטיקים והגמגום וטיקים וגמגום יכולים להביא לנכות נפשית.

לאור חוות דעתם של המומחים שלא נסתרה, מקובלת חוות דעתם ונכותו הרפואית המשוקללת של התובע הינה 12.25%, תוך שבית המשפט מביא בחשבון שקיימת הסתברות שתהא הטבה בנכות הנוירולוגית ומאידך הטבה או החמרה בנכות הנפשית. נכות זו תואמת את נכותו התפקודית של התובע.