[כל ההדגשות אינן במקור אלא אם צוין אחרת ]
מבוא
1. וולמן יונה, [להלן:"התובעת"] ילידת 1928 , הגישה תביעה לפיצויים על נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה ביום 7.4.1998, בכניסתה למעלית [להלן:"המעלית"] עת ביקרה בבניין המוחזק ובבעלות אג"ד אג"ש שיתופי לתחבורה ציבורית [ להלן:"הנתבע 1"] והידוע כבית אג"ד [להלן:"בית אג"ד"] .
2. התביעה הוגשה הן כנגד הנתבע 1 והמבטחת שלו הפניקס חברה לביטוח בע"מ [להלן:"הנתבעת 2"] ,ששלחו הודעה לצדדים שלישיים ל : אומר מעלית בע"מ [להלן:"צד ג 1"] כחברה אשר תכננה,בנתה ,הפעילה והתקינה את המעלית , ושטיין דוד [להלן:"צד ג' 2"] שסיפק שירותי תחזוקה וביקורת למעליות אשר בבית .
3. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק .
4. כל ניסיון להביא את הצדדים לעמק השווה לא צלח .
5. התקיימה ישיבת הוכחות בה העידו מטעם התביעה :התובעת ומר ישראל שליזנגר [להלן:"עדי התביעה"] ומטעם ההגנה: מר דני פלג , מר דוד ניב , מר נפתלי ברלינר [להלן:"עדי ההגנה"] .
עיקר המחלוקת בין הצדדים ודיון
6. מוקד המחלוקת בין בעלי הדין, כפי שתואר בכתבי הטענות, ובמיוחד בסיכומים הינו בשאלת תקינותה של המעלית ונסיבות פגיעתה של התובעת , כאשר אין מחלוקת לעצם פגיעתה של התובעת.
גרסת התובעת
7. לדידו של ב"כ התובעת, נושא החבות מורכב ממספר רב של גורמים וטענות, כל כולם אחוזים ודבוקים זה בזה, ואינם ניתנים להפרדה,כרשת אחת סבוכה,אשר תופסת את הנתבעת 1 ומחייבת אותה בפיצויי התובעת , עוד נטען כי הנתבעת 1 הייתה חייבת להראות כי לא הייתה כל רשלנות או חוסר זהירות בקשר עם המעלית, ולא רק שלא הוכיחה זאת, אלא הוכח כדבעי כי הנתבעת 1 לא פעלה כדין, ולא מנעה פגיעות מדלת המעלית לבאים בשערי הבית, הנתבעת 1 ניסתה לגלגל את האחריות אל המשתמשים במעלית או אל צדדים אחרים, אך אין בטענותיה כל ממש, והנתבעת 1 איננה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה בקשר לנזק החמור אשר נגרם לתובעת .
א. הדבר מדבר בעד עצמו האומנם ?
8. ב"כ התובעת טוען כי, יש להחיל את הוראותיו של סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] [להלן:"הפקודה"],באשר המעלית והבית שניהם הנם נכס אשר לנתבעת 1 שליטה מלאה עליהם,ולתובעת אין ידיעות ברורות אודות דרך התרחשות האירוע; כל אשר ידוע לתובעת הנו כי ,דלת המעלית חבטה בעוצמה בכתפה ותו לא , ולסיום נטען כי ,נסיבות התאונה מלמדות כי סביר כי במקום בו ננקטה חובת הזהירות לא הייתה מתרחשת התאונה .
9. מנגד ב"כ הנתבעות טוען כי נהפוך הוא , הדבר אינו מדבר בעד עצמו ,שכן בענייננו לא מתקיים תנאי היסוד של החלת הכלל שעניינו עמימות ראייתית , לא שכן כאשר התובעת הציגה גרסה עובדתית [בלתי סבירה אומנם] בדבר נסיבות האירוע לא ניתן לומר במקרה הנדון כי הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק לא היו בידיעת התובעת שהרי זו ,סיפרה בפירוט רב כיצד ארעה התאונה ומה גרם לנזק נשוא תביעתה , וחשוב מכך אין מקום לקבוע כי אירוע המקרה אשר גרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעת לא נקטה זהירות סבירה .
דין טענה זו להידחות .
10. כלל זה של "הדבר מדבר בעדו", מהפך הוא בראיות ככאלה והנו חריג לדרישות ההוכחה במשפטנו. הרעיון העומד מאחורי כלל "הדבר מעיד על עצמו" הינו מתן סיוע לתובע מקום שהראיות בדבר רשלנותו של הנתבע מצויות בידיו של זה האחרון או, שעה שאין כל אפשרות להשיגן על ידו ולא אחרת. קביעה אחרת, נוגדת רעיון הבסיס היסודי בתורת הדיון הראיתי במקומותינו, הן לעניין נטל הבאתן, הן נטל השכנוע והן הכלל בדבר "המוציא מחברו עליו הראיה".[ראה לעניין זה ע"א (מחוזי נצ') 1078/06 - עזבון המנוח יעקב בירג נ' אנואר סלימאן, תק-מח 2007(1), 10721,10732(2007)[להלן:"פרשת בירג"]. וגם דבריו של כב' הנשיא שמגר בע"א 206/89 חמוטל רז נ' בית חולים אלישע בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 805, עמ' 818-817:
"העברת הנטל מבטאת את ההגיון הנובע - גם אם לא באופן בלעדי - מן הנגישות למקורות מידע. טמונה בכך גם - נוסף לכך ומעבר לכך - מגמה של חסכון בהוצאות המשפט, שביטוייה בהפניית הנטל למי שבידיו כלים להכרת הראיות ולהבאתן בפני הערכאה השיפוטית". בעניין זה ראו גם דבריו של כב' הנשיא אגרנט בד"נ 4/69 יצחק נוימן ואח' נ' פולה פסיה כהן ואח', פ"ד כד(2) 229, 257 (להלן: "פרשת נוימן"):" השיקול הדיוני, שעליו מבוסס הכלל... הוא: נוכח העובדה, כי בזמן התאונה נבצר מהתובע לעמוד על הסיבה הממשית, שגרמה להתרחשותה, ואילו סיבה זו הייתה כולה בידיעתו המיוחדת של הנתבע, תובעת שורת הצדק להרשות לתובע להסתפק, לעניין מילוי חובת ההוכחה הלכאורית של רשלנות הנתבע, בהמצאת עדות נסיבתית על הנסיבות החיצוניות של המקרה, כך שגם אם העדות הזאת אין בכוחה להצביע על הסיבה הממשית להתהוות התאונה, מכל מקום מתבקשת ממנה המסקנה שהסיבה לכך הייתה נעוצה בעובדת התרשלותו של הנתבע. צא ולמד: במקרה פלוני נמנע מהתובע לדעת, עקב הנסיבות שבהן קרתה התאונה, את סיבת גרימתה. במשפט מתקשה הלה להביא עדות ישירה על כך מפי מקור אחר, ואילו הנתבע, היודע את הסיבה, בוחר שלא להביא עדות כלשהי. ברור, כי במקרה כזה יוצא התובע מפסיד, גם אם סיבת התאונה הייתה נעוצה, לפי האמת,בהתרשלות הנתבע. מטרת הכלל היא למנוע תוצאה שכזאת..."
הכלל לא בא לייתר חובת התובע כ"מוציא מחברו" מקום בו יש לו כלים לעשות כן.
11. בענייננו, יש להשיב על השאלה אם אכן מתקיימים התנאים להחלת הכלל בשלילה שכן , כזכור התובעת משליכה את עיקר יהבה, על הטענה כי, אין לה ידיעות ברורות אודות דרך התרחשות האירוע, כל אשר ידוע לתובעת היה כי, דלת המעלית חבטה בעוצמה בכתפה ותו לא .
האם בכך סגי ?
12. סבורני שהתשובה לכך שלילית . טיב הידיעה נבחן בכור ההיתוך של שני מבחנים ראשיתמהו סוג הידיעה הנדרשת האם ידיעה אובייקטיבית? או שמא יש להסתפק בידיעה סובייקטיבית ושניתמהו המועד בו נבחנת אי הידיעה , האם בעת התרחשות מקרה הנזק או במועד מאוחר יותר כגון מועד בירור התביעה ? לעניין זה ראו פרשת בירגלעיל שם נקבע : "אשר לשאלת טיב הידיעה, כבר בפרשת נוימן לעיל , קבע בית המשפט העליון (כב' הנשיא אגרנט) כי אין מדובר בשתי חלופות, אלא בכל מקרה נדרשת אי-יכולת לדעת: "אם גם מלשון התנאי: "לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת" - מתחייב, לכאורה, כי מדובר בשתי חלופות נפרדות, אשר די לו לתובע אם הוכיח את זו או את זו, יש להבין כי הן הולכות בד בבד - לאמור: עיניו של המחוקק היו נשואות, באשר לתנאי הנדון, לעובדה, כי בזמן המקרה לא ידע באמת התובע, מה היתה הסיבה המדויקת, שבגללה נגרמה התאונה, אך זאת רק מפני שבמצב הפיזי, בו היה נתון בזמן שהיא התרחשה, לא היתה לו היכולת לדעת אותה. נמצא, כי מבחינה מעשית, יש להחשיב, מבין השתיים, את החלופה השניה: אם הוכח שבזמן התאונה לא היה ביד התובע (הנפגע) לדעת את הסיבה האמורה, משמע שגם לא ידע אותה (החלופה הראשונה); וכן להיפך (ראה ענין גולדברג נגד ברברמן, ע"א 167/56 אפרים גולדברג נגד עקיבא ברברמן ו-2 אח': [פד"י, כרך יא, ע' 673, 674; פי"ם, כרך כח, ע' 321], ב-ע' 674),לשון אחרת: לפנינו תנאי בעל אופי סובייקטיבי-אובייקטיבי: ביסודו הוא נושא אופי סובייקטיבי (אי-ידיעה ממשית) אלא שהמבחן, המשמש כדי לקבוע אם נתקיים יסוד זה, הינהו מבחן אובייקטיבי וחוסר באמצעי הידיעה)".