השאלה העומדת להכרעה בתיק זה היא האם עומדת לתובע הזכות לפיצוי בגין אי אספקת סחורה של נעליים מהנתבעת.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
1. התובע היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה בעליה של חנות נעליים בשם "עולם הנעל" אשר כתובתה המקורית הייתה ברחוב ז'בוטינסקי 112 פתח תקווה (להלן: "
החנות הישנה"), ועברה לאחר מכן לרחוב גליס 9 בפתח תקווה (להלן: "
החנות החדשה"), ועיסוקה במכירה קמעונאית של נעליים. לטענת התובע נהג לרכוש ולשווק נעליים של הנתבעת, אשר הנה חברה ליבוא ושיווק סיטונאי של נעליים והפועלת בין היתר תחת המותג "פפאיה". לטענתו ביום 17.05.04 הזמין מהנתבעת נעליים בשווי של 75,0319.19 ש"ח כאשר מתוך הזמנה זו סופקה לו רק כמות קטנה של פריטים. ביום 14.08.04 ערך התובע אירוע לפתיחת חנותו החדשה בה השתתפו גם נציגי הנתבעת ואף הוצב שלט פרסומת של הנתבעת בתוך החנות, כאשר לטענתו הנתבעת אף ביקשה כי החנות תקרא על שם מותג הנעליים שלה פפאיה. לטענתו בסמוך לחודש ספטמבר נודע לו כי הנתבעת נמנעת מלספק לו סחורה ללא כל הסבר. פניותיו לקבלת סחורה טרם החגים, תקופה בה נמכרות כמויות גדולות של נעליים, לא נענתה. לטענת התובע כתוצאה מהפרת הנתבעת את התחייבותה לספק לו נעליים נגרמו לו נזקים בסך של 132,230 ש"ח.
2. לטענת הנתבעת החל משנת 2001 סיפקה סחורה לתובע לחנותו הישנה, אך בשנת 2002 נקלע התובע לקשיים כלכליים ושיקים שמסר לה בגין הזמנת מוצרים חוללו בהעדר פרעון, כאשר במהלך השנים 2002 ו- 2003 הוגבלו שני חשבונות הבנק של התובע בבנק לאומי ובבנק דיסקונט. בשל כך, החליטה הנתבעת לצמצם את פעילותה המסחרית עם התובע, כאשר לאור תחינותיו ולפנים משורת הדין הסכימה לספק לו מעת לעת כמות מופחתת של סחורה עבורה שילם במזומן או על ידי שיקים של בני משפחתו. לטענתה המשיכה לעקוב אחר מצבו הכלכלי של התובע אשר המשיך להתדרדר, כאשר חרף התדרדרות זאת בחר בחודש אוגוסט לעבור לחנות החדשה הגדולה מקודמתה. לטענתה מבדיקה כלכלית שערכה, לאחר מעבר התובע לחנות החדשה, נמצא כי אין החנות יכולה להיות רווחית ועל כן חששה לספק לו סחורה ולהישאר חשופה מולו ללא בטחונות או אמצעי תשלום. בנוסף, מבירור שערכה עם ספקים נוספים מענף הנעליים התברר לה כי מרביתם הפסיקו לעבוד עם התובע לאור מוסר התשלומים ומצבו הכלכלי. לאור כל זאת הודיעה הנתבעת לתובע אשר צבר אצלה חוב בסך של 11,407 ש"ח כי היא מפסיקה לעבוד עמו ולספק לו סחורה עד אשר יפרע את חובו וימציא בטחונות או אמצעי תשלום נאותים להמשך ההתקשרות, אך התובע התעלם מפניותיה והמשיך לדרוש את המשך אספקת הסחורה תוך שהוא מתעלם מהתנאים אותם הציבה הנתבעת.
3. התובע הגיש תצהיר שלו וכן של מר בן יעקב מנחם אשר בהתאם להצהרתו עבד בנתבעת משנת 1999 ועד 2003, ושיווק בין היתר את נעלי הנתבעת אף לתובע. בתצהירי התובע הועלתה הטענה לפיה אי אספקת סחורה לחנותו של התובע נעשתה בשל הרצון כי חנותו של התובע אשר שכנה בקרבה לחנות הנעליים "כל נעל סנטר", לא תהווה תחרות לחנות זאת השייכת לאחיו של אחד מבעלי הנתבעת. עוד נטען בתצהירי התובע כי הנתבעת הייתה מוכנה לוותר על חובו כלפיה על מנת שלא להיקלע לתביעה. הנתבעת הגישה תצהירים של אחד ממנהליה ובעל מניות בה מר אילון אבי (להלן: "
אילון") וכן תצהיר של סוכן מכירות שלה מר דוד מייזל (להלן: "
מייזל")
דיון והכרעה
4. עיקר טענתו של התובע היא כי ביטול הזמנת הסחורה לחנותו החדשה לא נעשתה בשל מצבו הכלכלי אלא שיקולים זרים הנעוצים בכך כי חנותו שכנה בקרבה לחנות הנעליים "כל נעל סנטר" השייכת לאחיו של אחד מבעלי הנתבעת, ואי רצון הנתבעת כי חנותו של התובע תהווה תחרות לחנות זאת. בסיכומיה העלתה הנתבעת לראשונה את הטענה כי היות וטענתו לעיל של התובע לא הועלתה על ידו בכתב התביעה אלא רק בתצהירו, הרי שמדובר בהרחבת חזית אסורה. דין טענה זאת בדבר הרחבת חזית להדחות. האיסור להרחיב חזית עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם בעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא. משמע, אם הצדדים התעלמו מטענה שנטענה בכתבי הטענות או דנו בטענה שלא נטענה בהם, כי אז לא ישמש הנימוק הפורמאלי של סטייה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון (ראו אורי גורן, בספרו
סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, סיגא-הוצאה לאור בע"מ, בעמוד 92). במקרה הנדון, לא זו בלבד שטענת הנתבעת בדבר הרחבת חזית הועלתה רק בשלב הסיכומים, הרי שהנתבעת התייחסה לטענת התובע בדבר הנימוק לביטול העסקה הן בתצהירים מטעמה והן בחקירותיה בבית המשפט, ובכך נתנה הנתבעת את הסכמה להרחבת יריעת המחלוקת מעבר לזו שפורטה בכתב התביעה.
5. אף כי דחיתי את טענת הנתבעת בדבר הרחבת חזית אסורה, הרי שלגופו של עניין, לאחר עיון בטענות הצדדים ושמיעת העדויות בתיק, הנני סבורה כי דין התביעה להדחות. להלן אפרט נימוקי.
6. הנתבעת הציגה לבית המשפט מסמכים מהם עולה כי מצבו הכלכלי של התובע החל משנת 2002 לא היה טוב, כאשר 7 שיקים אשר מסר לנתבעת בשנה זאת חוללו בשל אי כיסוי, וכך אף 15 שיקים אשר נמשכו בשנת 2003 (הנתבעת אף הציגה לבית המשפט פסק דין אשר התקבל נגד התובע בהעדר הגנה על סך החוב שנותר חב לה בגין ההזמנה בסך של 11,437 ש"ח), וכי בשנים הללו הוכרז התובע כלקוח מוגבל במספר בנקים. טענות הנתבעת בדבר בעיותיו הכלכליות של התובע לא הוכחשו על ידו. התובע לא העלה כל טענה כלפי נכונות וקבילות כרטסת הנהלת החשבונות אשר צורפה כנספח לתצהירו של מר אילון ואשר ממנה עולה כי בנוסף לכך ששיקים אשר נמסרו על ידי התובע חוללו, הרי שהתובע החל לשלם במזומן, וכי התשלומים היו על סכומים נמוכים וכטענת הנתבעת לעיתים בסכומים של כמה מאות שקלים. כאשר נשאל מר אילון בחקירתו כיצד הוא מסביר כי ההתקשרות עם התובע בוטלה בגין חוב נמוך יחסית ביחס לחובותיו בעבר, ואשר בגינם נמנעה הנתבעת לבטל את ההתקשרות עמו, הסביר מר איילון, והסבריו מקובלים עלי, כי כל עוד היה התובע חייב גם סכומים נכבדים, אך לא היה "מוגבל" ושילם לנתבעת לא הייתה בעיה. מר איילון הסביר, כי הסיבה שהפסיקו לספק לו נעליים הייתה כי נקלע לקשיים הפך ל"מוגבל", שיקים שלו חזרו וכו', ולכן לא רצו להמשיך ולקחת עמו סיכונים.
7. בנוסף למסמכים האמורים, ועל מנת לחזק את טענתה כי אי אספקת הסחורה לתובע נעשתה בשל מצבו הכלכלי ולא בשל קרבת חנותו לחנות "כל נעל סנטר", פירטה הנתבעת רשימת חנויות להן היא מספקת נעלים ואשר עובדות בסמיכות לחנויות "כל נעל סנטר", ובניהן אף חנות הממוקמת בסמיכות לחנות "כל נעל סנטר" הנמצאת בפתח תקווה. טענה זאת של הנתבעת לא נסתרה, ואף היא מאששת את טענת הנתבעת כי הנימוק לאי אספקת הסחורה היה נעוץ בשיקול כלכלי בלבד.
8. עוד אוסיף, כי אף הסדר הכרונולוגי של התנהלות הנתבעת במקרה הנדון מחזקת את טענתה כי ביטול הזמנת הסחורה נעשה בשל מצבו הכלכלי של התובע. הצדדים אינם חלוקים בהתייחס לעובדה כי הנתבעת ידעה על מיקומה של החנות החדשה של התובע כבר בחודש מאי 2004, ואף פרסמה את שמה ומיקומה של חנותו החדשה של התובע בעלון הפרסומי שלה. עוד מסכימים הצדדים כי לאחר ביצוע ההזמנה בחודש מאי, החלה הנתבעת לספק לתובע חלק מההזמנה נשוא התביעה, ואף הגיעה לאירוע פתיחת החנות החדשה והציבה שם שלט בדבר שיווק המותג שלה "פפאיה". התנהגות זאת של הנתבעת אינה מתיישבת עם טענת התובע כי הנימוק לאי אספקת הסחורה נעשה משיקול לא כלכלי, שכן הנתבעת אשר ידעה על מיקום חנותו של התובע כבר בחודש מאי 2004, יכלה להודיעו כבר באותה העת כי אין בכוונתה לספק לו סחורה, אך היא לא עשתה זאת, אלא המשיכה לספק לו סחורה, אשר בעטייה נוצר לתובע חוב בסך של כמה אלפי שקלים, כאשר הודעתה על ביטול ההתקשרות עמו נעשתה רק לאחר ביקור בחנות ולאחר שהבינה כי התובע לא יוכל לעמוד בהתחייבויות הכספיות אשר נטל על עצמו ולא יוכל לשלם עבור הסחורה אותה קיבל מהנתבעת.
9. בנוסף, אני מקבלת את טענתה של הנתבעת כי יידעה את התובע בדבר ביטול ההזמנה כחודש טרם החגים, זמן מספק על מנת לרכוש נעליים מחנויות אחרות. בעדותו טען התובע כי עד תחילת ספטמבר לא נאמר לו שלא תסופק לו סחורה (עמוד 3 לפרוטוקול שורה 6), מנגד טענה הנתבעת כי הודעתה לתובע כי לא תספק לו סחורה נעשתה מייד ובסמוך לפתיחת החנות החדשה (אשר נעשתה כאמור ביום 14.08.04). הנני מקבלת את טענת הנתבעת המתיישבת עם מכתב בא כוח התובע לנתבעת מיום 02.09.04 בו נרשם כי כשבועיים טרם שליחת מכתב זה נודע לתובע דבר אי רצון הנתבעת לספק לו סחורה.
10.בתצהירו טען התובע כי בשל סמיכות הזמנים בין קבלת ההודעה מהנתבעת בדבר אי אספקת הסחורה לבין החגים אשר חלו באותו החודש, לא הצליח לקנות נעליים ולהיערך לדרישה המוגברת של קונים לרכישת נעליים בתקופה זאת. בעדותו בפני בית המשפט הציג התובע גרסה שונה וציין כי מאחר והנתבעת סירבה לספק לו נעליים נאלץ לפנות לספקיות אחרות ולרכוש מהן (עמוד 3 לפרוטוקול 10-12), כאשר אלו חייבו אותו לשלם עבור הסחורה שרכש במזומן. סתירה זאת בעדותו של התובע, כמו גם חוסר הפירוט הנדרש ביחס לנזקים אשר נגרמו לו לטענתו כתוצאה מהתנהגות הנתבעת, עליהם אעמוד בהמשך, יש בהם כדי להצביע על אי כנות תביעתו ואי זכאותו לקבלת הסכום הנתבע.
11.לאחר שקבעתי כי אי אספקת הסחורה לתובע נעשתה בשל שיקולים כלכליים של הנתבעת ולא בשל טענת התובע בדבר סמיכות חנותו לחנות כל נעל סנטר, עדיין יש לבחון האם הייתה הנתבעת זכאית לבטל את הזמנת הסחורה לאור אי תשלום החוב על ידי התובע ובשל מצבו הכלכלי. טענת הנתבעת היא, כי אין בביצוע ההזמנה ורישומה כדי התחייבות מצד הנתבעת ובוודאי שלא התחייבות בלתי חוזרת לביצוע ההזמנה. לטענת הנתבעת, הנוהג בשוק הנעליים הוא כי הזמנה היא הבעת כוונה לרכוש סחורה ואין בה כדי לחייב את מי מבין הצדדים. עוד נטען על ידי כי הנתבעת מעולם לא התחייבה כלפי התובע לספק לו את הסחורה נשוא ההזמנה ואף הובהר לו כי זו תסופק לו בחלקים קטנים שכן רוצים להתרשם מחנותו.
12.הנני מקבלת את גרסת הנתבעת, אשר לא נסתרה על ידי התובע, ואשר אף לא טרח להציג עמדה שונה מזאת של הנתבעת, דהיינו כי אין ההזמנה בגדר הסכם מחייב בין הצדדים, וכי באפשרותם לשנותה או לבטלה (ראו עדותו של מר איילון עמוד 8 בפרוטוקול שורות 15-24, וכן עדותו של עד התובע מר בן מנחם אשר אישר כי קיימים מקרים של ביטולים והחזרת סחורה, אשר אז ייראו את הלקוח כלא רציני, אך עדיין לא תוגש נגדו תביעה עמוד 7 לפרוטוקול שורות 7-16). עוד אציין, כי הזמנת הסחורה סופקה לתובע בחלקים ולא בבת אחת, כפי שעולה מכרטסת הנהלת החשבונות והחשבוניות הנתבעת, ואף מכך ניתן ללמוד על נוהל העבודה בין הנתבעת לתובע אשר התאפיינה באספקה חלקית של הסחורה למול צפייתה לקבלת תשלומים עבורה.
13.אף כי קבעתי כי דין התביעה להדחות, אתייחס להלן בקצרה לשאלת הוכחת גובה הנזק שנגרם לתובע לטענתו כתוצאה מהתנהגות הנתבעת.
14.הסכום אשר נתבע על ידי התובע בכתב התביעה עמד על סך של 132,230 ש"ח , וזאת בשל הנזקים הנטענים הבאים : הוצאות פרסום בסך של 10,000 ש"ח, שלטי חוצות בסך של 21,060 ש"ח, הוצאות משפטיות 1,170 ש"ח, החזקת החנות ועוגמת נפש 100,000 ש"ח.
15.התובע לא טרח לפרט לא בכתב התביעה ואף לא בתצהירו כיצד חישב את הסכומים הנתבעים בגין הוצאות פרסום, שלטי חוצות והוצאות משפטיות, ואף לא טרח לצרף כל אסמכתא להוכחת סכומים אלו. בכך לא עמד התובע בנטל המוטל עליו להוכיח את הסכומים הנתבעים. אציין בשולי הדברים, וזאת בשים לב כי תובע לא הציג לבית המשפט כל פירוט באשר להוצאותיו הנטענות ושייכותן לביטול הזמנת הנתבעת, כי התובע העיד בבית המשפט כי חנותו המשיכה לפעול עד לאוגוסט 2006, והמשיכה למכור סחורה של חברות אחרות, מכאן שבאם היו לו הוצאות פרסום, שלטי חוצות וכו' הללו המשיכו לשמשו אף לאחר שחדל מלמכור את סחורתה של הנתבעת, ואף מסיבה זאת ספק אם היה בידי התובע להוכיח כי הוא זכאי להחזר בגין הוצאות אלו.
16.באשר לסכום הארי של תביעתו בסך של 100,000 ש"ח עבור החזקת החנות ועוגמת נפש. התובע לא פירט מה מרכיב עוגמת הנפש ומה מרכיב הוצאות החזקת החנות מתוך הסך הנתבע. לא זו אף זו, הרי שבכל הנוגע לנזקים אשר נגרמו לו לטענתו כתוצאה מהחזקת החנות לא הציג התובע כל אסמכתא לסכומים אשר שולמו על ידו עבור החזקת החנות, וכן לא פירט בגין אלו חודשים הוא מבקש פיצוי בגין החזקת החנות (אשר בהתאם להצהרתו בבית המשפט המשיכה לפעול עד לחודש אוגוסט 2006) ואף לא הציג כל חוות דעת אשר תתמוך בנזקים אשר נגרמו לו לטענתו כתוצאה מהתנהגות הנתבעת והקשורים להחזקת החנות.