פתח דבר
1. עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975.
התובעת, שנירה מסורי-יצחקי (להלן: "
התובעת") ילידת 5/4/63, בוגרת הטכניון שבחיפה ומהנדסת תעשייה וניהול במקצועה. היא נשואה לגיא יצחקי (להלן: "
גיא") למן שנת 1995, ולבני הזוג שני ילדים - נעם ילידת שנת 1997, ויובל יליד שנת 2000.
ביום 11/12/00 נפגעה התובעת בתאונת דרכים, כאשר אוטובוס ציבורי פגע בה בעודה חוצה מעבר חצייה (להלן: "
התאונה"). הנתבע 1, שמואל דבח, נהג באוטובוס שפגע בתובעת, והנתבעת 2, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, היא החברה שביטחה את השימוש באוטובוס.
העובדות הצריכות לעניין
2. החל משנת 1993 עבדה התובעת במכון טיילור מדעי תעשייה וניהול בע"מ (להלן: "
מכון טיילור") - תחילה כמנהלת פרויקטים ובהמשך כמנהלת תפעול (ראו סעיף 4 לתצהירה). מספר חודשים לאחר שסיימה את עבודתה במכון טיילור, בחודש אוגוסט 1998, החלה התובעת לעבוד בחברת תיכון מפעלים הנדסה תעשייה וניהול בע"מ (להלן: "
תיכון מפעלים"), חברת ייעוץ שהינה חברת בת של החברה הבינלאומית Deloitte and Touche, כמנהלת בתחום התעשייה והניהול והובילה פרויקטים בתחום הלוגיסטיקה והרה- ארגון (ראו סעיף 6 לתצהירה).
כחצי שנה לפני שארעה התאונה ילדה התובעת את בנה השני יובל, וביום 25/6/00 יצאה לחופשת לידה בת ארבעה חודשים. עם שובה מחופשת הלידה פנתה התובעת למר ארנון חשאי, מנכ"ל תיכון מפעלים (להלן: "
מר
חשאי") וביקשה העלאה בשכר, ולחלופין קיצור בשעות העבודה. מר חשאי סירב לדרישתה של התובעת, והיא הודיעה לו על התפטרותה - אך על פי תנאי העסקתה נדרשה להמשיך בתפקידה משך חודשיים נוספים טרם שתוכל לעזוב את משרתה (ראו סעיף 11 לתצהירה). בסמוך לפני שתמו חודשיים אלה ארעה התאונה, שלאחריה נכנסה התפטרותה של התובעת לתוקף, ומאז לטענתה לא עלה עוד בידה לחזור ולהשתלב בשוק העבודה - למעט שני ניסיונות שעלו בתוהו ועליהם ארחיב בהמשך.
3. בעקבות התאונה אושפזה התובעת במחלקה הכירורגית במרכז הרפואי סוראסקי שבתל אביב, כשהיא בהכרה מלאה אך סובלת מכאבים בחלקי גוף שונים ובעיקר עקב שברים בצלעות האחוריות בצד שמאל. היא שוחררה לביתה כעבור ארבעה ימים, לאחר טיפול במשככי כאבים (ראו דו"ח סיכום אשפוז, צורף כנספח ז לתצהיר התובעת).
בסמוך לאחר אשפוזה החלה התובעת להתלונן בפני רופאות המשפחה שטיפלו בה מטעם קופת החולים "מכבי" בה היא מבוטחת (להלן: "
קופת החולים") על החמרה בכאבים באזור הצוואר, כתף שמאל, גב עליון וגב תחתון - תחילה בפני רופאת המשפחה ד"ר סביונה דוויק (להלן: "
ד"ר דוויק") שטיפלה בתובעת עד חודש מאי 2003, ובהמשך בפני ד"ר לידיה בלכר (להלן: "
ד"ר בלכר") אשר תפסה את מקומה. בחודשים פברואר עד יוני 2001 התובעת קיבלה טיפולי פיזיותרפיה אחת לשבוע (תיק הפיזיותרפיה צורף לתצהיר התובעת כחלק מנספח ז).
כמו כן, התובעת טוענת כי היא החלה לסבול מסיוטיים ליליים, עצבות ודיכאון וירידה בזיכרון ובכושר התפקוד במשימות יומיומיות, וכחצי שנה לאחר התאונה החלה בטיפול פסיכולוגי מטעם קופת החולים, אצל הפסיכולוג יצחק קשת (להלן: "
מר קשת"; התיק הרפואי צורף כנספח טז לתצהיר התובעת). לטענתה של התובעת טיפול זה הופסק כעבור זמן קצר, אך ורק עקב קושי כלכלי לעמוד בעלויותיו, ומבלי שחלה הטבה במצבה (ראו סעיף 32 לתצהירה).
4. בחודש ספטמבר 2003 הפנתה ד"ר בלכר את התובעת למרכז השיקום של קופת החולים (להלן: "
מרכז השיקום"; ראו עמ' 47 לתיק הרפואי של התובעת בקופת החולים, סומן נ/2), ובהמלצת פרופ' סולסי, מנהל המרכז (להלן: "
פרופ' סולסי"), התובעת שבה לקבל טיפול פסיכולוגי בחודש דצמבר 2003 - הפעם אצל הפסיכולוג הקליני ד"ר סטנלי רבין (להלן: "
ד"ר רבין"; התיק הרפואי צורף כנספח יז לתצהיר התובעת); כן החלה בטיפול תרופתי פסיכיאטרי אצל ד"ר שמואל נופך (להלן: "
ד"ר נופך"; התיק הרפואי צורף כנספח יג לתצהיר התובעת); קיימה מפגשים עם מרפאה בעיסוק, גב' ענת לויט דהרי (להלן: "
גב' לויט דהרי"; התיק הרפואי צורף כנספח טו לתצהיר התובעת); ניהלה שיחות עם עובדת סוציאלית, גב' תלמה קינג (להלן: "
גב' קינג"; תרשומותיה מן השיחות עם התובעת סומנו נ/11); והשתתפה בקבוצות זיכרון וקבוצות תראפיה להתמודדות עם לחצים (ראו סעיף 37 לתצהיר התובעת; התיק הרפואי של התובעת אצל פרופ' סולסי צורף כנספח יד לתצהיר התובעת).
ביום 17/5/04 הסתיים הטיפול במרכז השיקום (ראו: דו"ח סיכום מטעם גב' לויט דהרי, עמ' 6-7 לאסופת המסמכים הרפואיים שסומנה נ/10), ועקב קשיים כלכליים נאלצה התובעת, כך לגרסתה, לחדול אף מן הטיפול הפסיכולוגי והפסיכיאטרי (ראו עדות גיא, עמ' 34 לפרוטוקול, ש' 23-26). נכון למועד זה, התובעת מטופלת אצל הפסיכיאטר פרופ' אבי בלייך, אשר מיודד עם מעבידיו של גיא, בעלה של התובעת, והוא אינו גובה ממנה שכר כלשהו עבור טיפול זה (ראו עדות גיא, עמ' 34 לפרוטוקול, ש' 14-20).
5. הנתבעים מכירים בחבותם לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה עקב התאונה. המחלוקת בין הצדדים נסבה אפוא על היקף הנכות הרפואית והתפקודית של התובעת ועל גובה הנזק.
אציין בהקשר זה כי התובעת מעולם לא הגישה למוסד לביטוח לאומי תביעה לקבלת קצבת נכות כללית (ראו עדותה, עמ' 63 לפרוטוקול, ש' 3-5), וכן כי תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין תאונת עבודה שהגישה למוסד לביטוח לאומי - נדחתה על ידו (ראו תעודת עובד ציבור מיום 31/1/06 של גב' מרים צדוק, פקידת תביעות נפגעי עבודה).
השתלשלות האירועים בתובענה
6. התובענה דנן הוגשה בראשיתה לבית משפט השלום בתל אביב ונדונה בפני כב' השופט ע' אל-יגון (ת.א. 14799/01). על מנת לברר את שיעור נכותה הרפואית של התובעת מינה השופט אל-יגון, לבקשתו של ב"כ התובעת (בש"א 126533/02), שלושה רופאים מומחים מטעם בית המשפט: בהחלטה מיום 31/1/02 מונה ד"ר דוד סימנסקי כמומחה בתחום
הכירורגיה (להלן: "
ד"ר סימנסקי"), וביום 10/9/02 מונו ד"ר אהרון צ'צ'יק כמומחה בתחום
האורטופדיה (להלן: "
ד"ר צ'צ'יק") ופרופ' אברהם ויצמן כמומחה בתחום
הפסיכיאטריה (להלן: "
פרופ' ויצמן").
ד"ר צ'צ'יק קבע בחוות דעת מיום 2/1/03 כי בעקבות התאונה התובעת סובלת מהגבלה בתנועות הצוואר, הכתף השמאלית, הגב התחתון והאגן, וכן מכאבים שגורמים להגבלה נוספת בתנועות אלה (מעבר להגבלה האורגנית כאמור). ד"ר צ'צ'יק קבע כי מצב זה מסב לתובעת נכות צמיתה בשיעור 5% בגין בעיית הצוואר, 5% בגין בעיית הכתף השמאלית וכן 3% בגין בעיית הגב התחתון והאגן - ובסך הכל נכות משוקללת בשיעור 12.45%.
ד"ר סימנסקי קבע בחוות דעת מיום 26/1/03 כי תלונותיה של התובעת בדבר כאבים בצוואר, גב עליון, כתף שמאל וגב תחתון קשורות רק באופן חלקי לחבלות שסבלה עקב התאונה (להערכתו הגורם העיקרי לכאבים הוא תסמונת נפשית בה לקתה בעקבות התאונה - אך הוא הותיר זאת לקביעתו של מומחה בתחום הפסיכיאטריה), וכן כי היא סובלת ממחלה נשימתית קלה שקשורה לכאבים ולדלדול שרירים שהיא חדלה להפעיל מאז התאונה. משכך ובגין השברים בצלעות, קבע המומחה כי בעקבות התאונה נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%.
פרופ' ויצמן קבע בחוות דעת מיום 7/3/03 כי התובעת סובלת מתסמונת בתר- חבלתית, ומכיוון שמדובר בסבל מתמשך קיימת סבירות גבוהה כי היא תזדקק לטיפול פסיכותרפויתי ותרופתי לאורך זמן. פרופ' ויצמן סבור כי ישנם סימנים קליניים ברורים שמגבילים באופן בולט את התאמתה הסוציאלית של התובעת ואת כושר עבודתה, וקבע כי היא סובלת מנכות צמיתה בשיעור 20% (חוות הדעת סומנה במ/1).