1. התובע, יליד 13.12.1953 עותר בתביעתו שלפני לכך שהנתבעות תחויבנה לפצותו עבור נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת עבודה שאירעה בתאריך 27.2.96.
2.
התאונה:
התובע, מסגר רתך במקצועו, עבד אצל הנתבעת מס' 1, ובתאריך בו אירעה התאונה עסק, ביחד עם פועל נוסף, בהתקנת מיכל שמן בגובה של כ- 18 מטרים ובהיקף של כ- 12 מטרים. לצורך התקנת המיכל, היה על התובע וחברו לרתך זה אל זה לוחות מתכת מעוגלים, שהתובע כינה אותם "לוחות רינגים". כל לוח היה 8 מטרים אורכו, 2.5 מטרים רוחבו ו- 10 מ"מ עוביו, ולטענת התובע, כל לוח שקל כשני טון. בשל משקלם הכבד, הונפו הלוחות על ידי מנוף, אשר הניחם במקומם, ועל התובע וחברו היה לרתכם למקומם בדופן המיכל.
לגרסת התובע, העבודה בוצעה בלחץ זמן, שכן על הנתבעת היה להתקין ארבעה מיכלי שמן בו זמנית באתר העבודה. על כן, לאחר שהמנופאי הניף "לוח רינג" והניח אותו במקום בו היה על התובע וחברו לרתכו, עבר המנוף להניף "לוח רינג" אחר במקום בו פועלים אחרים עסקו בהתקנת מיכל שמן אחר, כך שהלוח שהונח ונעזב על ידי המנוף לא היה עוד קשור למנוף. כל עוד "לוח הרינג" לא רותך למקומו, היה הלוח חופשי ליפול מהמקום בו העמיד אותו המנוף.
התובע מעיד, כי לאחר שהמנוף הרים את "לוח הרינג" השני למניין הלוחות באותו בוקר, והניח אותו במקומו, נותק הלוח מהמנוף. ואולם, לאחר ניתוק הלוח מהמנוף הופעל עליו כוח בשל צורתו המעוגלת והוא נפל ממקומו ("עף" בלשונו של התובע), וחלק ממנו ("הפינה שלו") פגע ברגלו הימנית של התובע.
התובע הובהל לבית החולים בנהריה, שם טופל, ובין היתר נקטעו אצבעות 4 ו- 5 ברגלו הימנית (וראה תמונות רגלו של התובע בתיק המוצגים, המצורפות לתצהיר עדותו הראשית, מוצג ת/1).
3.
טענות הצדדים בשאלת האחריות:
התובע טוען כי הנתבעת אחרית לנזק שנגרם לו מחמת שהנהיגה שיטת עבודה לא בטוחה, אשר הונהגה על ידי מנהל העבודה מטעם הנתבעת ומזמין העבודה, ולטענת התובע היה על הנתבעת לדאוג לכך, שלוח המתכת הכבד לא יזוז ממקומו לאחר הנפתו על ידי המנוף עקב כוחות שמקורם בלחצים אלסטיים שפעלו על הלוח בשל צורתו המעוגלת.
לעומת טענות אלה טוענת הנתבעת, כי פעולה לא נכונה שביצע התובע, היא שגרמה להפלת "לוח הרינג" מהמקום, ועל התובע עצמו היה לקשור את הלוח למקומו אך הוא לא עשה כן. על התובע טוענת שהתובע תרם באשמו לקרות התאונה, והיא מציעה שייקבע כי שיעור אשמו התורם מגיע כדי 25%.
4.
האחריות לתאונה:
בשאלת האחריות מקובלת עלי טענת התובע, כי הנתבעת לא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה, ןעקב כך נוצר מצב שהלוח שהונח על ידי המנוף נפל ממקומו ופגע בתובע, ואין אני מקבל טענת הנתבעת כי יש לחייב את התובע בתרומת רשלנות.
ב"כ הנתבעת מבקש להסתמך על דבריו של מר צבי ברודני, מנהל הנתבעת, כי התובע ביצע "פעולה מסוימת" שגרמה לנפילת הלוח הכבד (עמ' 58 לפרוטוקול, שורות 13 עד 16), ואולם, מר ברודני לא פרט מה היא "הפעולה המסוימת", ועל סמך אמירתו הסתמית, המתייחסת לפעולה שכביכול ביצע התובע, ואשר לא ברור מה היא, אין אני מוכן לקבוע כי התובע תרם ברשלנותו לקרות התאונה.
ב"כ הנתבעת מבקש אף להתייחס לדבריו של התובע בחקירתו הנגדית, מהם כביכול עולה שהתובע היה צריך "לקשור" את הלוח והוא לא קשר אותו, ועל כן הלוח נפל (עמ' 30 לפרוטוקול). ואולם, נראה לי כי טענה זו מקורה באי הבנה. כאשר העיד התובע על כך שהיה עליו לקשור את הלוח, התכוון התובע לכך שהיה עליו לרתך את הלוח שהונח (לפני נפילתו) ללוח הקודם שריתוכו הסתיים. במלה "לקשור" השתמש התובע במובן "לרתך" אלא שדיבר בשפת הרתכים, בה אנו, יושבי אולמות בית המשפט, לא מורגלים די הצורך. על כן, אין להבין מעדות התובע כאילו הלוח נפל משום שהתובע לא קשר אותו, אלא שהלוח נפל לפני שהתובע הספיק לרתך אותו למקומו.
על כן, ולאחר ששקלתי הראיות שלפני וטענות ב"כ הצדדים, הנני קובע, כי הנתבעת מס' 1 אחראית לנזקיו של התובע, ולא הוכח במידת ההסתברות הדרושה, כי התובע תרם באשמו לתאונה.
5.
נכותו של התובע:
התובע סמך תביעתו על חוות דעתו של ד"ר ח' צינמן, מנתם אורטופד, שקבע, כי כתוצאה מקטיעת אצבעות 3 ו- 4 ברגלו הימנית של התובע נגרמה לו נכות צמיתה בשיעור 5%, ובנוסף לכך נגרמה לתובע נכות נוספת, בשיעור 10% בשל רגישות רבה באזור הצלקת הניתוחית. ד"ר צינמן סבר, כי על נכותו המשוקלת של התובע, ששיעורה 14.5%, הנובעת מצירוף שתי הנכויות הנזכרות, יש להפעיל את תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, ולהוסיף עוד 7.25% (הוא השיעור המירבי המותר בנסיבות המקרה שלפני על פי תקנה זו), ובסך הכל, על פי דעתו של ד"ר צינמן, נכותו של התובע בעקבות התאונה מגיעה כדי השיעור 21.75% לצמיתות.
המומחה מטעם הנתבעות, ד"ר י' אגינסקי, סבור כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בלבד, והועדה הרפואית שדנה בעניינו של התובע במסגרת תביעה לקביעת דרגת נכותו, שהוגשה מטעם התובע למוסד לביטוח לאומי, קבעה כי נכותו הצמיתה מגיעה כדי 12%.
בית המשפט (כב' השופט ש' פינקלמן) מינה מומחה לבדיקת התובע, הוא ד"ר צ' חורש, ומומחה זה קבע בחוות דעתו (מוצג ת/4) כי נכותו של התובע מגיעה כדי 10% לצמיתות. ד"ר חורש הוסיף וקבע בחוות דעתו, כי אינו רואה כל סיבה המונעת מאת התובע לשוב לעבודתו.
ב"כ התובע טענה, כי קביעת הנכות שנעשתה על ידי ד"ר חורש היא אבסורדית, ואין לקבלה, שכן לא יתכן לדעתה, שאדם שנקטעה אצבע אחת ברגלו שיעור נכותו הוא 10%, ואף אדם שנקטעו שתי אצבעות ברגלו שיעור נכותו הוא 10%. אין אני מקבל טענה זו. קריאת חוות דעת המומחה מטעם התובע, ד"ר צינמן, לצד התוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956, מלמדת, כי ד"ר צינמן סבר שנכותו של התובע בשל קטיעת שתי האצבעות מגיעה כדי 5% נכות בלבד, ואילו כל יתר הנכות, מקורה ברגישות היתר בצלקת הניתוחית. לעומת ד"ר צינמן, חוות דעתו של ד"ר חורש קרובה יותר הן לנכות שנקבעה על ידי הועדה הרפואית שקבעה את דרגת נכותו של התובע במוסד לביטוח לאומי והן לחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעות. שקלתי אפוא טענותיה של ב"כ התובע לאור החומר שלפני, ולא מצאתי כל אבסורד בחוות דעתו של ד"ר חורש, והנני סבור, כי חוות דעת זו מציגה את מצבו של התובע בצורה האובייקטיבית ביותר.