1. בתאריך 26.6.99 היה התובע מעורב בתאונת דרכים בה נגרמו לו נזקי גוף. אין חולקין כי הנתבעים נושאים באחריות מוחלטת לגרם התאונה ותוצאותיה, בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.
2. בשלבים מוקדמים של הדיון, ועל יסוד הסכמה מפורשת של ב"כ הצדדים, מונה פרופ' גרשון וולפין כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, לעניין פגיעתו האורטופדית של התובע. פרופ' וולפין הגיש חוות דעת אחת (מוצג במ/1) מיום 15.11.01, ולימים הגיש חוות דעת משלימה נוספת (מוצג במ/2) מיום 26.11.04. כך, לנוכח סדרת טיפולים רפואיים, שכללה אף ניתוחים שונים שנאלץ היה התובע לעבור בעקבות התאונה האמורה. עיקר פגיעתו של התובע היא בשורש יד שמאל. בגדר חוות דעתו הראשונה קבע פרופ' וולפין כי התובע סובל מהגבלות בתנועות שורש יד ימין, ומשום כך הוא פסק לו דרגת נכות צמיתה בשיעור של 10%. בגדר חוות דעתו השנייה ראה פרופ' וולפין לשנות מדעתו, כך אף לנוכח סדרת טיפולים וניתוחים שעבר התובע. לנוכח זאת הוא סבר כי מצבו הרפואי של התובע תואם לקישיון בתנועות שורש יד שמאל, והוא ראה לפסוק לתובע נכות צמיתה בשיעור של 15%.
3. לבקשת ב"כ התובע נחקר פרופ' וולפין על חוות דעתו. בעיצומה של חקירתו הנגדית סוכם כי במידת הצורך יבוצעו לתובע צילומי רטנגן מחודשים ולאחר מכן הוא ישקול להשלים את חוות דעתו, ואף תישקל שאלת המשך עדותו. על אשר אירע בבדיקה מחודשת זו, ובצילומי הרנטגן, נתגלעו מחלוקות עובדתיות בין התובע לבין פרופ' וולפין. התובע הטיח, הן בפרופ' וולפין והן בד"ר בולדו שערך את צילומי הרנטגן, כי הם בוצעו בצורה מכאיבה באורח בלתי סביר, ושלא בתום לב. בהחלטתי מיום 24.11.05 קבעתי, לנוכח זאת, כי בדעתי לשמוע את עדויותיהם של פרופ' וולפין, של התובע ושל ד"ר בולדו.
4. בהמשך, ומכוח החלטתי מיום 23.2.06, סברתי כי יש להורות על מינוי מומחה רפואי נוסף. כך, לנוכח העובדה שפרופ' וולפין לא המציא חוות דעת משלימה, אף לנוכח הטענות החמורות שנטענו נגדו כמפורט מעלה. לנוכח זאת מיניתי את פרופ' מיכאל סודרי כמומחה נוסף. הבהרתי כי בגדר סמכותו הוא רשאי לבוא בדברים עם ד"ר בולדו, ולקבל הבהרות ככל שיבקש.
5. ואכן הונחה בפניי חוות דעתו של פרופ' סודרי. בגדר החלטתי מיום 28.8.06, שקדמה לכך, סירבתי לבקשת ב"כ הנתבעים לבטל את מינויו של פרופ' סודרי, שהרי הטעמתי שהוא אינו מומחה רפואי חליף אלא מומחה רפואי נוסף. קבעתי כך לנוכח סברתי שיש לעשות כן, ולו למראית פני הצדק, הגם שהטעמתי כי במידת הצורך תישמענה עדויותיהם של פרופ' וולפין, ד"ר בולדו והתובע בפרשה האמורה.
פרופ' סודרי, בגדר חוות דעתו, סיכם כי התובע
"מוסר על המשך כאבים בשורש כף יד שמאל. היד חלשה. חש שינוי צורה בכף היד. חוסר תחושה בגב כף היד. אצבעות 4 ו- 5 רדומות. כאבים במותן ימין, אזור לקיחת השתל. לפי הבדיקה הקלינית רגישות ונוקשות של שורש כף יד שמאל לכיוון כפי, גבי, ולצדדים. קיימת גם הגבלה בפרונציה, המלווה בחריקות. דלדול קל בשרירי אמה וזרוע שמאל, בהשוואה לימין". לנוכח כל אלו סיכם פרופ' סודרי וקבע
"שנותרה לנ"ל נכות צמיתה... בשיעור 20% לפי סעיף 41(10)ב וסעיף 41 (10)ז מופעל חלקית, או לחילופין סעיף 35(1)ג מותאם".
6. אחר הדברים הללו, ובהסכמת ב"כ הצדדים, הוגש תחשיב נזק מעודכן לנוכח הנתונים האמורים. הצעת בית המשפט לגמר לא התקבלה. הוריתי על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. הונח בפניי תצהירו של התובע וב"כ הנתבעים הגיש שורה של מוצגים. כל אלו הביאו לכך שהומצא בפניי חומר ראיות מתועד ענף ביותר. משאלו היו פני הדברים הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. ברי, לנוכח התפתחות דיונית זו, כי אין בידי או בדעתי להכריע במחלוקת העובדתית שתוארה בסעיף 3 מעלה. כמבואר בהמשך, ממילא לא תהא לכך משמעות רבה.
7. אין לי ספק בפגיעתו הרפואית הקשה של התובע. לכל הדעות הוכח לי סבל מתמשך בן שנים, שזרוע בשורה של ניתוחים, שמרביתם לא עלו יפה, ושהיו מלווים בכאב וסבל רבים. במהלך השנים האמורות נזקק התובע, בין השאר, לשורה של טיפולים רפואיים תומכים, למשל טיפולי פיזיוטרפיה. כתוצאה מהניתוחים האמורים הוא נזקק לא אחת להיות מקובע בגבס. בגין הניתוחים שהה התובע בימי אשפוז במשך 17 ימים.
8. כאמור, ניצבות בפניי חוות הדעת של פרופ' וולפין, שהעניק לתובע בסופו של דבר נכות צמיתה בשיעור של 15%, וחוות דעתו של פרופ' סודרי שהעניק לתובע נכות צמיתה בשיעור של 20%. אני נוטה, במידת מה, להעדיף את חוות דעתו של פרופ' סודרי. ניכר, להתרשמותי, כי חלה החמרה במצבו של התובע ברבות השנים. עובדה ניצחת היא כי פרופ' וולפין עצמו, הגם שסבר תחילה כי קיימת לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%, ראה להגדילה לכדי 15%. על אותה דרך, מן הסתם, ראה פרופ' סודרי לקבוע את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 20%. כאמור לא הונחה בפניי חוות דעתו המשלימה הנוספת של פרופ' וולפין, ולא מן הנמנע כי אולי אף הוא היה מחליט להגדיל נכותו הצמיתה של התובע. אכן, אין בפניי טענה אודות העדר סופיות מצבו הרפואי של התובע, אף לנוכח השינויים ברבות השנים בנכות צמיתה זו. אניח, איפוא, כי רפואית נותרה לתובע נכות צמיתה בכדי 18%.
9. ואולם ברי ששומה עליי לבחון את המשמעות התפקודית של הנכות הרפואית האמורה. לשם כך ראוי להידרש לשורה של נתונים הנגלים בפניי לנוכח חומר הראיות שהוצג לי.
10. הוברר לי כי בעברו של התובע קיימת תאונת עבודה מיום 31.8.96, שגרמו לו לפגיעה חמורה והותירה אותו עם נכות צמיתה משמעותית ברגלו בשיעור של 38%. עוד יש לזקוף כנתון רלוונטי את העובדה כי עובר לתאונה היה התובע בן 45 וכיום הוא בן 53. מן הנתונים שבפניי עולה כי עובר לתאונה היה התובע מובטל שנים רבות וארוכות. ככל שעסקינן בעברו התעסוקתי של התובע, דרך כלל, ניצבת בפניי חוות דעתה של עובדת השיקום, גב' ענת שוורץ, שניתנה בהקשר לתאונה מיום 31.8.96. אני למד ממנה כי בצבא עסק התובע כנהג סמיטריילר. בשנים 77-79 עבד בעבודות נהיגה שונות. משנת 79 עד 92 הוא שהה בחו"ל ושם עבד בעבודות שונות מזדמנות, אף היה בעל מפעל לצמיגים. משחזר ארצה היה שותף בפיצריה והעסק לא עלה יפה. כשלונו בעבודת הפיצריה, כך נטען, היה פועל יוצא מנכותו שהוסבה לו בתאונה מיום 31.8.96.
כל הנתונים האמורים מצביעים על כך שבאורח בסיסי, התאונה פוגשת את התובע כשהוא מובטל ובעל נכות משמעותית ממילא, וכאשר אין לו מקצוע מוגדר, שממנו אני יכול להסיק אל-נכון את המשמעות התפקודית של נכותו הצמיתה. בעקבות התאונה השתלב התובע, מעת לעת, בעבודות שונות, אם כמרכזן, אם כמוכר בקיוסק ואם כשומר.
מנגד, ולזכות התובע, נהיר לי כי עסקינן בנכות בכף יד של התובע, הגם שהיא בכף יד שמאל שאינה הדומיננטית. מדובר בנכות אורטופדית, וברי שיש לה משמעות תפקודית. כל אלו מוליכים לקביעתי כי נכותו התפקודית של התובע, ללא כל קשר לקביעה מדויקת אודות הנכות הרפואית כאמור מעלה, עולה כדי 12%.
11. כאמור, התאונה פוגשת את התובע כמי שהוא מובטל ונכה ממילא. וחרף זאת סבור ב"כ התובע כי יש לאמוד את שכרו הסכוי בשיעור של 80% מהשכר הממוצע במשק. לשיטת ב"כ הנתבעים יש לאמוד את שכרו הסכוי על בסיס שכר של כ- 3,800 ש"ח לחודש, שהוא שכר המינימום במשק. לטעמי, ולצורכי חישוביי, אין בדעתי לקבל את שתי ההשקפות האמורות. הנני רואה לאמוד את שכרו הסכוי של התובע לצורך חישוביי לעתיד על בסיס שכר של 4,800 ש"ח.
12. אין מחלוקת בין ב"כ הצדדים כי בגין כאב וסבל זכאי התובע לסכום של 32,530 ש"ח.
13. הוברר לי כי התובע היה משולל כושר עבודה לתקופה של 9 חודשים. כאמור, ממילא הוא היה מובטל. אניח, לנוכח הנתונים שבפניי, כי יכול שהתובע היה משתלב בעבודה, והדבר לא קרה כתוצאה מן התאונה. אניח, איפוא, כי יש לזכות את התובע בגין מחצית התקופה. נזקו עולה, איפוא, (4,800 ש"ח X4.5 ח') לכדי 21,600 ש"ח.
14. על אותו בסיס אאמוד את הפסד השתכרותו של התובע עד הנה. אאמוד את הפסד שכרו על בסיס נכות תפקודית כדי 12%. לא אזכה את התובע במלוא התקופה, לנוכח העובדה שהיה מובטל, ולא מן הנמנע כי היה חוזר להיות מובטל ממילא, לנוכח נתוניו שבפניי. לנוכח זאת אכיר בהפסד כדי 60 חודשים. נזקו בפריט זה עולה, איפוא, (4,800 ש"ח X12% X60 ח') לכדי 34,560 ש"ח.
15. על בסיס השיקולים האמורים הנני אומד את הפסד שכרו של התובע, במהוון ובמעוגל, לכדי סך של 80,000 ש"ח.
16. אין לי ספק כי ברבות השנים האחרונות היה התובע נזקק לעזרת צד ג' ונגרמו לו הוצאות שונות, הן בעניין נסיעות והן הוצאות רפואיות ושונות נוספות. אלו נאמדים על ידי, לעבר ולעתיד, בסכום גלובלי בסך של 12,000 ש"ח.