1. תביעה זו עניינה בתביעת שיבוב ("תחלוף") של כספים ששולמו על ידה ואלו שישולמו על ידה בקשר לתאונת דרכים שארעה ביום 06.06.00 בה נהג המנוח מיכאל וולפוביץ ז"ל (להלן:
"המנוח").
התובעת הינה, כהגדרתה, חברה בע"מ המנהלת, בין היתר, קופת גמל לקצבה כמשמעותה
בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ובתקנות מס הכנסה (כללים לאישור קופות גמל) התשכ"ד - 1964.
מאחר ולהגדרת מעמדה ותפקידה של התובעת חשיבות לצורך הכרעה בתיק זה, יש כבר עתה להעיר, כי הגדרה זו השתנתה מעט, עם הגשת תצהיר העדות הראשית, שאז הוגדרה התובעת ע"י המצהיר מטעמה, כמי ש
"הינה חברה בע"מ המנהלת בין היתר קרן פנסיה מקיפה לעמיתים חדשים" (ראה סעיף 3 לתצהיר של שלו וסעיף 2 לסיכומי התובעת).
הנתבעות ביטחו את השימוש ברכב בו נהג המנוח, על פי פוליסה לביטוח חובה.
רקע עובדתי
2. ביום 6.6.00 אירעה תאונת דרכים אשר כתוצאה ממנה נהרג המנוח, אשר היה חבר בקרן הפנסיה המקיפה שניהלה התובעת עפ"י תקנות קרן הפנסיה, בתקופה שבין 1.1.1998 ועד 30.6.00.
התאונה הייתה, תאונת דרכים כמשמעותה בחוק לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן:
"הפלת"ד").
3. תאונת הדרכים, הייתה
תאונה עצמית שארעה בעת שהמנוח סטה עם רכבו ללא כל סיבה ידועה, או נראית לעין, והתנגש בעץ בצד הדרך.
4. המנוח השאיר אחריו אלמנה ושתי יתומות (להן:
"השאירים"), אשר הגישו בקשה לפנסיית שאירים, ונמצאו זכאים על ידי התובעת, בהתאם לתקנות הקרן הרלוונטית.
5. התובעת שילמה לשאירי המנוח בהתאם לזכאותם פנסיה והיא עתידה לשלם להם בעתיד פנסיית שאירים ליתומים עד הגיעם לגיל 21, ולאלמנה לכל ימי חייה, בהיקף של כ- 600,000 ש"ח לטענתה.
טענות הצדדים
6.
התובעת טוענת, כי מכוח
החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחים (הטבת נזקי גוף) התשכ"ד - 1964 (להלן:
"החוק להטבת נזקי גוף"), היא זכאית לקבל מהנתבעות השבה של כל הסכומים שולמו לשאירי המנוח, ואלו שישולמו לאלמנה עד למועד שהמנוח היה מגיע לגיל 65 וליתומים עד להגיעם לגיל 21.
7.
לטענת הנתבעות, לתביעת התובעת אין כל בסיס, המעניק לה את הזכות "לחזור" לנתבעות בתביעת השבה מכוח החוק להטבת נזקי גוף, שכן המקרה הנדון, אינו עומד במבחני הדין המאפשרים השבה, דהיינו;
א. הוכחת קיומו של
נזק - התובעת לא הוכיחה קיומו וגובהו של הנזק שנגרם לשארי המנוח, מעבר לסכום ששולם להם ע"י הנתבעות.
ב. היותן של הנתבעות
"מזיק" - התובעת מבססת תביעתה על החוק להטבת נזקי גוף, המחייב קיומו של "מזיק", בעוד שחבותן של הנתבעות כלפי שאירי המנוח נובעת מ
הפלת"ד, שהינה חבות מוחלטת ללא היזקקות למבחן האשמה. הנתבעות אינן בגדר "מזיק"
כשמדובר ב"תאונה עצמית", אלא לכל היותר
"אחראיות" לנזק, ולפיכך לתובעת אין כל עילת תביעה נגדן.
ג. היות התובעת
מטיב הזכאי לשיפוי - קרנות פנסיה, בייחוד
במתכונתן הנוכחית, אינן בגדר הגופים המנויים בחוק, הזכאים לתביעת השבה, אולם אף לאורה של
הלכת פלאצ'י שקבעה כי קרן הפנסיה שם, זכאית להשבה מהמזיק, הרי שהתובעת בענייננו, אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בהלכה זו, לצורך היותה מטיב הזכאי להשבה.
ד. באם הייתה עומדת התובעת בכל המבחנים האחרים, העלו הנתבעות טענות נוספות, באשר לאי זכאותה לפיצוי של אחת מבנותיה של האלמנה מנישואין קודמים (שלא אומצה על ידי המנוח), באשר לאי זכאות התובעת לשיפוי בגין תשלומים עתידיים, ובאשר לעדיפות תגמולי המל"ל על תשלומי התובעת. יש להאיר, כי אינני נזקק להכריע בטענות אלה, מן הטעם שהתובעת לא הוכיחה קיומו של נזק, ואף לא כי הינה מטיב הזכאי לשיפוי, כנדרש בחוק.
דיון
8. כאמור, מבססת התובעת את תביעתה על החוק להטבת נזקי גוף, המעניק למטיב את הזכות לחזור למזיק. ב
סעיף 2 לחוק הטבת נזקי גוף נקבע: