ביום 11.1.87 פתחו מר סעדון יצחק (להלן: "נתבע מס' 1" או "יצחק") ורעייתו גב' סעדון נאוה (להלן: "נתבעת מס' 2" או "נאוה") חשבון משותף שמספרו 453121/59 (להלן: "החשבון" או "החשבון המשותף") בסניף פתח תקווה של בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: "התובע" או "הבנק"). מר זייף אריה (להלן: "נתבע מס' 3" או "הערב"), חתם ביום 19.6.94 על כתב ערבות מוגבלת בסכום של 50,000 ש"ח לטובתו של נתבע מס' 1.
לטענת התובע נכון ליום 10.12.01 עמדה יתרת החובה בחשבון המשותף, על סך של כ- 84,670 ש"ח. בסעיף 7 לכתב התביעה מפנה התובע לנספח ד' לכתב התביעה ממנו עולה, כי יתרת החובה מורכבת מיתרות חובה בהלוואות בפיגור על סך של כ- 84,314 ש"ח (קרן ההלוואות עמדה במקור על 170,000 ש"ח) ומיתרת חובה בחשבון העו"ש עצמו על סך של 356 ש"ח. בצירוף ריבית עד ליום התביעה בסך של כ-609 ש"ח עומדת לטענת התובע יתרת החובה על סך של 85,279 ש"ח. לטענת הבנק, יתרת החובה, לעניין ערבותו של נתבע מס' 3 עומדת על כ-52,969 ש"ח.
ביום 25.6.03 ניתן כנגד נתבע מס' 1 צו כינוס נכסים ועיכוב הליכים במסגרת הליך פש"ר 1500/03 בבית המשפט המחוזי בתל אביב. כיוון שכך הדיון שבפני נוגע בעיקרו לטענות כנגד הנתבעים מס' 2 ו- 3.
המחלוקת הראשונה נוגעת לשאלה האם לבנק יש עילת תביעה כנגד הנתבעים. ב"כ הנתבעים בפרק ג' לסיכומיו (שם בסעיף 5) טוען, כי בכתב התביעה אין עילת תביעה ואין טענה כי נאווה או יצחק נטלו הלוואות וכי אלה לא נפרעו. הוא מוסיף ומציין, כי מנספח ד' שצורף לכתב התביעה עולה שיתרת החובה בחשבון המשותף עומדת על 356.22 ש"ח בלבד וכי יתרת ההלוואות בפיגור הינה כ-71,844 ש"ח.
אכן טוב ונכון הייתה עושה ב"כ התובע אם הייתה מפרטת בכתב התביעה את סכומי ההלוואות שנטלו יצחק ו/או נאווה, מועד פרעונן ואף מציגה את מכלול הנתונים הרלוונטיים לנושא. בשעה שלא עשתה זאת החסירה ב"כ התובע פרטים חיוניים מכתב התביעה עצמו.
יחד עם זאת הנתונים החסרים נמצאים בנספחים לכתב התביעה ובמסגרת זאת בנספח ד' שלו. הנשיא (בתוארו דאז) שמגר בע"א 508/85
ברק ושות' סוכנויות בע"מ נ' מירות סוכנויות,
פ"ד מב1, 393, חזר על ההלכה לפיה הנספחים לכתב התביעה מהווים חלק בלתי נפרד ממנו (בהקשר זה ראה גם ע"א 109/49,
חברה להנדסה ולתעשיה בע"מ נ. מזרב שירות לביטוח טרוי ושטיינויג
, פד"י ה' כפי שגם צוטט בהסכמה בע"א 539/77,
בנק לאומי לישראל בע"מ נ. אסידרי מלצר
, פד"י ל"ב439 ,436).
כיוון שכך צודק אומנם ב"כ הנתבעים ביחס לכך שנתונים חשובים לעניין כתב התביעה לא נכללו בכתב התביעה גופו אך הנתבעים יכלו ללמוד על הנתונים הנוגעים לטענת ההלוואות מתוך נספח ד'. בנספח נכללו פרטים ביחס להלוואות השונות, מספרן בבנק, סוגן, שעור הריבית, היקפן במועד נטילתן, מספר התשלומים שנותרו לפרעון ויתרת הקרן לפרעון. מהנספח עולה, כי יתרת ההלוואות המשוערכות ליום 13.1.02 עומד על כ- 84,314 ש"ח. יצוין, כי גם בתדפיס הבנק אותו צרפה נתבעת מס' 2 לתצהירה (נספח ב' לתצהיר) מופיע דיווח הכולל התייחסות ליתרת האשראי בפיגור.זאת הן ליתרת החובה בחשבון והן ליתרת ההלוואה בפיגור וגם נתבע מס' 1 אישר בעדותו (עמ' 23 לפרוטוקול), כי לקח הלוואות מהחשבון נשוא דיון זה.
כלומר הנתונים הרלוונטיים לעניין ההלוואות נכללו בנספח לכתב התביעה ולפיכך היו אלה בפני הנתבעים והם יכלו לנסות ולסתור אותם. הם לא עשו זאת בפועל וכאמור אך אישרו (בין נתבע 1 בעדותו לפני ובין נתבעת 2 בנספח לתצהירה) את טענות הבנק לעניין נטילת ההלוואות.
במצב דברים זה ולמרות שב"כ התובע לא פרטה כהלכה את הנתונים בכתב התביעה גופו, אני מקבל את טענת הבנק בדבר קיומה של עילת תביעה ביחס ליתרת ההלוואות.
דיון בטענות לגופו של עניין
טענות התובע
כנגד נתבעת מס' 2
התובע טוען, כי ניתן לייחס את יתרת החובה בחשבון גם לחובתה של נאווה נוכח מספר סיבות מרכזיות:החשבון נשוא דיון זה הינו חשבון משותף לנתבעים מס' 1 ומס' 2 (סעיף 3.2.2 בתצהיר הבנק). מכח סעיף 16(א) למסמך תנאי ניהול החשבון עליו חתמו שני הנתבעים [נספח א' לתצהיר עדות ראשית של נציג הבנק מר ברוך גרינברג (להלן: "תצהיר הבנק")] הוא מחייב את שני הנתבעים ביחד ולחוד. בנוסף, הנתבעים נאווה ויצחק חתמו בבנק על הרשאה המאפשרת לכל אחד מהם לחוד לבצע פעולות בחשבון ובין היתר לפעול בחשבון בין אם יהיה קרדיטורי ובין אם יהיה דביטורי, לערוב כלפי הבנק בעד סילוק כל הסכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מאת המורשים נאווה או יצחק וכן לחתום על כל הסכם, כתב התחייבות, כתב ערבות ומסמך אחר בקשר עם הפעולות הנ"ל. הבנק טוען, כי כספי ההלוואות בחשבון המשותף נלקחו בידיעתה ובהרשאתה המלאה של נאוה והיא מעולם לא השיגה ביחס לנתונים שהומצאו לה ביחס להלוואות אלה ע"י הבנק (סעיף 3.23 לתצהיר הבנק).
הבנק מוסיף וטוען, כי ביום 2.5.99 חתמו נאווה ויצחק על כתב קיזוז מיוחד לפיו ניתן לקזז כספי חסכונות שעמדו לרשותם וכן כספי פיקדון שנצברו בחשבון המשותף הנ"ל כנגד סכומים מובטחים אשר כוללים כל התחייבות של נאווה ויצחק כלפי הבנק או לטובתו (סעיף 3.2.4 לתצהיר הבנק וכן נספח ח' לתצהיר זה); וכן הוא טוען, כי באותו היום חתמה נאווה גם על כתב ערבות בלתי מוגבלת בסכום לטובת יצחק (נספח ט' לתצהיר הבנק). בהתייחס לתוספת בכתב יד על כתב הערבות הנוגעת להגבלה בנוגע למימוש הערבות שלשונה : "
למרות האמור לעיל יוכל הבנק להיפרע על פי כתב ערבות זה אך ורק ע"י מימוש זכויות על פי כתב קיזוז מיוחד שנחתם ע"י הערבים לטובת הבנק ביום 2/5/99 לגבי פק"ל ות. חסכון בחשבון 453121/79" טוען הבנק, כי יש לפרש את התוספת ככזו המאפשרת קיזוז כספי חסכונות המשויכים לחשבון זה(סעיף 5.4 לסיכומיו) ולא רק לטובת קיזוז אשראי בחשבון המשותף כטענת הנתבעים; בהמשך לכך טוען הבנק כי כספי חסכונות ופיקדונות שעמדו לזכות הנתבעים קוזזו לחשבונות אחרים ע"ש יצחק בהם הייתה יתרת חובה (סעיף 3.2.5 לתצהיר הבנק).
לעניין נטל הראיה טוען התובע, כי טענות ההגנה הן בבחינת "הודאה והדחה" ולפיכך נטל הוכחה מוטל על הנתבעים ( סעיף 2 לסיכומיו).
טענות ההגנה של נתבעת מס' 2
נתבעת מס' 2 טוענת מספר טענות מרכזיות. לטענתה: נכון ל- 10.12.01 עמדה יתרת החובה בחשבון המשותף על סך של 159 ש"ח ולא על 84,670 ש"ח כנטען ע"י הבנק (סיפא לסעיף 10 בתצהירה); חשבון הבנק המשותף נשוא דיון זה הינו החשבון במסגרתו נוהל משק הבית של הנתבעים מס' 1 ו- 2 (סעיף 1 לתצהירה המשלים), היא כלל לא ידעה שיצחק נטל הלוואות כפי שמפורט בנספח ד' לכתב התביעה, אם נטל אותן נטל אותן ללא רשותה ומכל מקום ניתן היה לכסות הלוואות אלה מכספי פיקדונות וחסכונות של הנתבעים שהיו בידי הבנק (סעיף 11 לתצהירה); בנוסף מציינת נתבעת מס' 2, כי ההערה שנוספה לכתב הערבות המתמדת מיום 2.5.99 נועדה להגביל את ערבותה אך ורק לעניין האשראי בחשבון המשותף ולא לעניין החשבונות העסקיים של יצחק (סעיף 4 לתצהירה המשלים וסעיף 26 בפרק ו.2 לסיכומי הנתבעים).
נתבעת מס' 2, מוסיפה וטוענת, כי נכון לסוף שנת 2000 היו בחשבונם המשותף שלה ושל בעלה יצחק חסכונות ופיקדונות בסכום כולל של 937,045 ש"ח (אישורי יתרות הבנק בנספח א' לתצהיר עדות ראשית של הנתבעת) ולפיכך נכון לאותו מועד היא לא הייתה חייבת לבנק דבר והיה זה דווקא הבנק אשר היה חייב לה 847,697 ש"ח (סעיף 8 לתצהירה); לטענתה הבנק העלים במהלך שנת 2001 את כספי החסכונות שעמדו לרשותה(סעיף 8 לתצהירה) וממילא לבנק לא הייתה זכות לקזז את כספי תוכניות החיסכון והפקדונות שהיו קיימים בחשבון המשותף כנגד חשבונות עסקיים אחרים אותם ניהל יצחק.
נתבעת מס' 2 דוחה את טענת התובע כי יש לראות בטענת ההגנה שלה טענת "הודאה והדחה" שכן הנתבעת כפרה בכל העובדות של עילת התביעה.
יצוין, כי במקור אחת מטענות ההגנה של הנתבעים נגעה לטענה של התניית שירות בשירות אולם במהלך הדיון נזנחה טענה זו ע"י הנתבעים (סעיף ג' בפרק ב' בסיכומי הנתבעים).
גדר המחלוקת
גדר המחלוקת נוגע למעשה למספר שאלות מפתח מרכזיות: האם טענות ההגנה של נתבעת מס' 2 הן אכן טענות "הודאה והדחה"? האם ניתן לייחס יתרת חובה זאת גם לנאוה? ואם ניתן לייחס יתרות אלה גם לנאוה האם רלוונטית טענתה של נאווה, כי הבנק לא היה רשאי לקזז כספי חסכונות שלה ושל יצחק כנגד חשבונות עסקיים של יצחק ואם היה רשאי לעשות זאת הוא היה רשאי לקזז רק את חלקו של יצחק בכספים אלה.
דיון
לעניין נטל הראיה
כלל ידוע הוא, כי "המוציא מחברו - עליו הראיה". כלומר בעל דין הטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחת אותה טענה. בעל דין המודה בעובדות שטוען בעל הדין שכנגד, אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין יריבו זכאי לסעד המבוקש יוצר מצב של "הודאה והדחה". הטוען טענת "הודאה והדחה" נתפס על הדברים שהודה בהם ואילו לגבי העובדות המדיחות הנטענות על ידו, נטל ההוכחה מוטל עליו (אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, עמ' 86).