1. התובעת סיפקה שרותי הובלה לחברת יואל חקלאות 2000 בע"מ (
להלן: "יואל") שעסקה בגידולים חקלאיים. בתמורה משכה יואל לפקודתה של התובעת שלושה שיקים בסכום כולל של 146,975 ש"ח. השיק הראשון על סך 46,975 ש"ח כובד. השיק השני ע"ס 50,000 ש"ח חולל באי פרעון מחמת הוראת ביטול. השיק השלישי על סך 50,000 ש"ח לא הוצג לפרעון. התובעת הגישה תביעה לתשלום החוב שנותר, בסך של 100,000 ש"ח. התביעה הוגשה נגד יואל, בהיותה מזמינת העבודה ומושכת השיקים; נגד הרצל ציון, בהיותו ערב לתשלום חובותיה של יואל; ונגד אייל עודד ומשה רזניק, בהיותם מנהליה של יואל, ומי שהורו לבנק לא לכבד את השיק השני על סך 50,000 ש"ח. עוד נטען כלפי השניים כי העבירו את כל נכסיה של יואל לחברה חדשה, יואל חקלאות 2000 בערבה בע"מ (
להלן: "החברה החדשה") וכי אייל עודד דאג לכך שהחברה החדשה תמסור לספקים שיקים חלופיים, שחוללו אף הם באי פרעון. על כן, כך נטען כלפי השניים, מדובר בניצול האישיות המשפטית הנפרדת של יואל לשם השתמטות מתשלום חובות, ולפיכך יש להרים את מסך ההתאגדות של יואל ולהטיל אחריות אישית לחוב על המנהלים. יצויין כי מלכתחילה נתבעו רק יואל והרצל ציון. לאחר מכן, ביום 15.7.2002, נוסף אייל עודד כנתבע נוסף, ואילו משה רזניק נוסף כנתבע נוסף בשלב מאוחר יותר, ביום 7.7.2003, לאחר שהתברר לתובעת כי גם הוא שימש כמנהלה של יואל.
2. יואל לא הגישה כתב הגנה וביום 8.1.2004 ניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה. פסק דין ניתן גם נגד הרצל ציון. לאחר מכן הושג הסדר פשרה בין התובעת לבין אייל עודד, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 17.11.2004. נותרה איפוא לברור אך ורק התביעה נגד משה רזניק.
3. השאלה הטעונה הכרעה היא האם קיימת עילה להטיל אחריות אישית לחובותיה של יואל על מנהלה, משה רזניק (
להלן: "הנתבע").
רקע עובדתי
4. ביום 17.8.2001 נכרת הסכם בין התובעת ליואל, לפיו סיפקה התובעת ליואל שרותי הובלה של קומפוסט במשך 24 שעות ביממה במהלך חודש אוגוסט 2001. העבודה בוצעה במשך שבוע ימים, החל ביום 21.8.2001 וכלה ביום 28.8.2001, כעולה מחשבון הפרופורמה שצורף כנספח לכתב התביעה. אין חולק כי מי שטיפל בהזמנת העבודה מטעמה של יואל לא היה הנתבע. שווי העבודה שבוצעה היה 146,975 ש"ח.
5. ביום 18.11.2001 נמסרו לתובעת שלושה שיקים כתשלום בגין העבודה. השיק הראשון, על סך 46,975 ש"ח, שזמן פרעונו היה יום 1.12.2001, נפרע במועדו (
להלן: "השיק הראשון"). השיק השני, על סך 50,000 ש"ח, שזמן פרעונו היה יום 31.12.2001 חולל באי פרעון בעקבות הוראת ביטול שנתן הנתבע (
להלן: "השיק השני"). השיק השלישי, על סך 50,000 ש"ח, שזמן פרעונו היה יום 31.1.2002 (
להלן: "השיק השלישי"), כלל לא הוצג לפרעון לאחר שנמסר למנהל התובעת על ידי פקידה שעבדה ביואל, כי כל השיקים שנמשכו מחשבונה של יואל לא יכובדו, עקב מכירתה של יואל באותם ימים.
ביום 25.12.2001 הוגבל חשבונה של יואל (ראה דף חשבון נספח ו' לתצהירו של עו"ד ברנר וכן ס' 30(ו) לתצהירו). מסקנה זו עולה מן העובדה שבדף החשבון של יואל צויין כי ביום 20.11.2001 נגבתה עמלה בגין הודעת התראה (הודעה הניתנת לאחר חילולם של חמישה שיקים באי פרעון), וביום 25.12.2001, לאחר חילולם של שיקים נוספים, צויין בדף החשבון כי נגבתה עמלה בגין הודעת הגבלה, משמע, החשבון הוגבל. על כן השיק השלישי בכל מקרה לא היה נפרע, לו הוצג לפרעון.
6. ביום 8.1.2002 מכרו בעלי השליטה ביואל את מניותיה לחברה החדשה. באותו מעמד פוטר הנתבע מתפקידו כמנכ"ל יואל. בנספח ח' להסכם המכר נקבע כי הנתבע זכאי לתשלום בסך של 175,000 ש"ח, שישולם לו בפריסה שתיקבע בתיאום עם חיים דוידוף, חשב החברה החדשה. בפועל, הסכום הנ"ל לא שולם לנתבע.
7. עם חילול השיק השני באי פרעון ביום 31.12.2001, שכרה התובעת את שרותיו של עו"ד יצחק ברנר, לטפל בגביית החוב. הלה הגיש ביום 10.1.2002 בשם התובעת תביעה בסדר דין מקוצר נגד יואל והרצל ציון לתשלום החוב בסך 100,000 ש"ח. לאחר הגשת התביעה הוא שוחח טלפונית עם אייל עודד, שהסביר לו כי הוקמה החברה החדשה וכי ההחלטה לבטל את השיקים לכל הספקים נבעה מהחלטת המנהלים לבצע פריסה מחודשת של החובות וליצור מערך תשלומים חדש על ידי החברה החדשה. אייל עודד ביקש שלא להמשיך בהליכים המשפטיים שכבר ננקטו והבטיח לשלוח לעו"ד ברנר שיקים חלופיים.
8. ביום 29.1.2002 שלחה החברה החדשה לעו"ד ברנר 4 שיקים על סך 25,000 ש"ח כל אחד. השיקים הללו היו אמורים להחליף את השיק השני והשלישי, שלא נפרעו, ועל כן התחייב עו"ד ברנר כי לאחר פרעון השיקים החלופיים, יוחזרו שני השיקים לידי החברה החדשה (ראה נספח 13 לתצהיר עו"ד ברנר). ביום 31.3.2002 חולל השיק החלופי הראשון באי פרעון מחמת העדר כיסוי מספיק. ביום 30.4.2002 חולל שיק חלופי השני, עקב הגבלת חשבון הבנק של החברה החדשה. ביום 22.4.2002 מונה כונס נכסים על הגידולים החקלאיים והציוד החקלאי של החברה החדשה.
טענות הצדדים
9. התובעת טוענת כי הנתבע ניהל את יואל במועדים הרלבנטיים לתביעה וכי הורה לבטל את השיק השני כחלק משיטת ניהול עסק בתרמית, בחודשים נובמבר 2001- ינואר 2002. התרמית באה לביטוי במתן הוראות ביטול לשיקים ללא כל הצדקה עניינית אלא בהתאם למצב החשבון, שכן יואל עבדה ללא קו אשראי. על כן, כל אימת שהחשבון עמד להכנס ליתרת חובה, ניתנה הוראת ביטול כדי למנוע מצב זה ולאזן את החשבון. ביום 31.12.2001 עת הוצג השיק השני לפרעון, התקבלו כספים בחשבון ואלמלא ניתנה הוראת הביטול, השיק היה נפרע. אלא שמנהלי יואל העדיפו להעביר כספים לבנק אחר ועל כן הורו על ביטול השיק.
התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע היה חתום כערב בחשבונה של יואל ועל כן היה לו אינטרס שהחשבון ינוהל ללא יתרות חובה. בעת עזיבתו של הנתבע את יואל, ביום 8.1.2002, חובה של יואל לבנק עמד על 2,700 ש"ח בלבד. לדברי התובעת, מחמת שיטת ניהול זו איבדו נושים רבים את כספם.
התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע מסר את השיקים מתוך כוונה שלא לכבד אותם במידה ולא יהיה כסף בחשבון בהגיע מועד הפרעון. בעת משיכת השיקים ביום 18.11.2001 כבר חוללו שיקים רבים בחשבון יואל בבנק לאומי, ואילו חשבון יואל בבנק הפועלים הוגבל עוד קודם לכן. על כן, בעצם משיכת השיקים פעל הנתבע ברשלנות וחוסר אכפתיות ותוך נטילת סיכון בלתי סביר.
10. הנתבע מודה כי אכן שימש כמנהל של יואל עד ליום 8.1.2002, אך לדבריו לא היה לו כל חלק בבעלות או בשליטה ביואל. לקראת סוף שנת 2001 מסר לו הרצל ציון כי מתנהל משא ומתן למכירת עיסקה של יואל לרוכשים מיועדים, אשר הסכימו עם מספר ספקים של יואל, ובהם התובעת, על החלפת שיקים של יואל בשיקים של הרוכשים המיועדים. ליואל לא היתה אותה עת אפשרות לפרוע את השיקים שנמשכו על ידה, והם הוחלפו בשיקים של החברה החדשה. בעקבות הסכמה זו, הורו הנתבע והרצל ציון על ביטול השיק השני. באותה עת היו כל מאמציו של הנתבע נתונים לכך שהספקים יקבלו את המגיע להם. למטרה זו נמכרו עסקיה של יואל לחברה החדשה. אלמלא כן, לא היה ניתן לפרוע את החוב כלפי התובעת. הנתבע מכחיש מכל וכל את הטענה כאילו היה ערב לחובותיה של יואל כלפי בנק לאומי וכאילו מטעם זה היה לו אינטרס לבטל את השיק השני, שהיה משוך על חשבונה של יואל בבנק לאומי.
דיון
11. אין ממש בטענה כאילו הנתבע היה ערב לחשבונה של יואל בבנק לאומי, ומטעם זה היה לו אינטרס למנוע יתרת חוב בחשבון. לביסוס טענה זו הוגש תצהירו של אמיר פרג, אשר כיהן בתפקיד מנהל האשראי
בבנק למסחר
בשנת 2001. הבנק למסחר הגיש תביעה כספית נגד יואל בחודש יוני 2001. בעקבות הגשת התביעה הושג הסדר בין הצדדים. בתצהירו טען פרג כי הנתבע הסכים להיות ערב לחיוביה של יואל. דא עקא, בחקירתו הנגדית הוא אישר כי לא היה מדובר בערבות של הנתבע אלא במתן בטוחות על ידו, בדרך של מסירת שיקים אישיים לבנק למסחר (ע' 3 לפרוטוקול). מכל מקום, גם אם הנתבע הפקיד שיקים אישיים שלו בבנק למסחר כדי לפרוע את חובה של יואל כלפי
הבנק למסחר
(ולטענתו, שלא נסתרה, בע' 14 לפרוטוקול, הוא עשה כן כנגד כספים שהופקדו בחשבונו על ידי אחיו של הרצל ציון, לפני מועד פרעונו של כל שיק אישי), אין בכך כדי לבסס את הטענה כאילו היה ערב לחשבונה של יואל
בבנק לאומי
.
זאת ועוד, כנספח ו' להסכם המכר בין יואל לבין החברה החדשה צורפה רשימת ערבויות אישיות של הרצל ציון ושל הנתבע. במסמך זה נזכרות ערבויות של הנתבע לגופים שונים, לרבות ערבות לבנק למסחר (בדיעבד מסתבר כי לא היה מדובר בערבות, אלא בהעמדת בטוחות), אך אין כל איזכור לערבות כלפי בנק לאומי.
על כן, יש לדחות את הטענה כאילו ערב הנתבע לחשבונה של יואל בבנק לאומי, וממילא יש לדחות את הטענה הנוספת בהקשר זה, כאילו היה לנתבע אינטרס אישי למנוע קיומה של יתרת חוב בחשבון זה.