מבוא וטענות הצדדים
1. לפניי תביעה לפיצוי התובע בגין הפסד גמלאות ביטוח-לאומי, ועגמת-נפש, שנגרמו לו עקב אי-אבחונו כחולה אספרגר על ידי הנתבעת.
2. התובע טוען כי הנתבעת התרשלה בכך שלא אבחנה אותו נכונה, במהלך הבדיקות שעבר אצלה בשנת 2001. לטענתו, בהיעדר אבחנה כאמור, נפגעה יכולתו, ולמצער הורעו סיכוייו, לזכות בהכרה מתאימה על ידי המוסד לביטוח לאומי ('המל"ל'). רק בשנת 2005 אובחן באופן פרטי כחולה במחלה האמורה, ובעקבות כך פנה למל"ל, הוכר בהתאם וזכה בגמלאות.
3. הנתבעת טוענת כי זכויותיו של התובע במל"ל לא נבעו מן האבחנה הספציפית הנדונה, אלא מנכותו הקלינית והתפקודית, שממילא נקבעה לפי מבחני נכות כלליים-סימפטומטיים-תפקודיים ולא ספציפיים-נומינאליים-אנאליטיים. לפיכך לא הייתה כל מניעה לזכות בהכרה מקבילה קודם לכן, על יסוד האבחנות שנקבעו אצל הנתבעת. הנתבעת גם מכחישה את עצם האבחנה הנדונה, ומכל מקום כי אי-האבחון בשנת 2001 נבע מרשלנות רפואית. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי אינה חבה בחובת זהירות ביחס לפניות התובע לגורמים סוציאליים.
4. במגמה לחסוך בעלויות, ויתרו הצדדים על חוות דעת בשאלת הרשלנות הרפואית, והסתפקו בניתוח שאלת הקשר הסיבתי בין העיכוב במימוש זכויותיו של התובע במל"ל לבין אי-אבחונו כחולה אספרגר על ידי הנתבעת במועד מוקדם יותר.
5. הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין לפי החומר שבתיק, ללא חקירות עדים.
6. עקב שינוי בסידור העבודה של בית המשפט, נוצר אצלי עומס עבודה חריג, שגרר עיכוב בכתיבת פסקי הדין. התנצלותי המערכתית לפני הצדדים.
דיון והכרעה
7. יש להבחין בין הצורך של התובע ב"כיסוי" רפואי לתלונותיו, לצורך סלילת דרכו להכרה על ידי המל"ל, לבין צורך באבחון ספציפי של אספרגר דווקא. צודק התובע בטענתו כי ללא אבחנות היה מתקשה לזכות בהכרה. אולם, הוא אינו צודק בטענתו כי עקב אי-אבחונו על ידי הנתבעת כחולה אספרגר היה משולל-אבחנות.
8. התובע אובחן על ידי הנתבעת בשורה של אבחנות פסיכיאטריות [ראו דו"ח דיאגנוסטי מחודש נובמבר 2001]. בסופו של יום, הוכר על ידי המל"ל בגין נכותו הפסיכיאטרית הסימפטומטית, ללא תלות באבחנה של אספרגר.
9. התובע לא הוכיח, אפוא, כי העובדה שאובחן כסובל מן התסמונות הנקובות בדו"ח הדיאגנוסטי, ולא כסובל מתסמונת אספרגר, פגעה בזכויותיו כלפי המל"ל, או בסיכוייו לממשן.
10. התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת מיום 6.5.05, מאת ד"ר מרגנית כרמון, מומחית בפסיכיאטריה. חוות הדעת תומכת באבחונו כחולה אספרגר, אולם אין היא תומכת בטענה לרשלנות רפואית באי-אבחון כאמור על ידי הנתבעת בשנת 2001. אדרבא: המומחית מציינת [בעמוד השני בחוות הדעת] כי "אבחנה מבדלת זו (בין אספרגר להפרעת אישיות סכיזוטיפאלית, שבה אובחן התובע על ידי הנתבעת - ש"פ) בעייתית כאשר הנבדק הנו בוגר".
11. איני סבור כי חובתה של הנתבעת כלפי מטופליה גולשת מן התחום הרפואי אל התחום הביטוחי-סוציאלי. סביר שלו היה התובע מתייעץ עם מי שאומנותו בכך, בעקבות האבחנה שנרשמה לו על ידי הנתבעת בשנת 2001 - היה שומע כי, בהינתן מוגבלותו התפקודית, ללא קשר לסיבתה הרפואית המדויקת, יתכן שהוא זכאי לגמלאות מן המל"ל. מצאתי טעם בטענת הנתבעת כי ייעוץ כאמור חורג מאחריותה כלפי מטופליה. לכאורה, הנזק הסוציאלי עקב רשלנות רפואית, גם כשהיא מוכחת - הוא נזק כלכלי עקיף, שספק אם הוא נכלל בגדרי חבותו של הרשלן. מכל מקום, איני צריך לקבוע מסמרות בדבר.
12. העולה מן המקובץ כי התובע לא הוכיח שהנתבעת התרשלה כלפיו; ולא הוכיח כי נגרם לו נזק עקב מעשים או מחדלים של הנתבעת. כאמור, ספק אם בנסיבות העניין קיימת בכלל חובת זהירות, או חבות בפיצוי, של הנתבעת כלפי התובע בקשר עם הנזק הנדון.
סיכום
13. כאמור במבוא, הצדדים העמידו את מחלוקתם על השאלה אם העיכוב בהכרה בתובע על ידי המל"ל נגרם עקב אי-אבחונו כחולה אספרגר על ידי הנתבעת.
14. התובע לא הוכיח קשר סיבתי כאמור.
15. לפיכך לא הרים התובע את הנטל להוכיח את תביעתו; מה גם שלא הוכיח גם את יסודותיה הנוספים של עוולת הרשלנות.
16. אשר על כן התביעה נדחית.
17. הנתבעת לא הוכיחה באופן פוזיטיבי כי לא הייתה התרשלות מצדה בכך שלא השכילה לאבחן את התובע כפי שאבחנה אותו ד"ר כרמון. כמו כן, לא נסתרה האפשרות כי, מבחינה מעשית, האבחון של חולה אספרגר - לו ניתן לתובע קודם לכן - היה מקל עליו להתמודד עם התסמונת שממנה סבל. לפיכך, ומתוך התחשבות בתובע, ובשים לב למעמדה הציבורי-הומניטארי של הנתבעת, אין חיוב בהוצאות.
ניתן היום, כ"ב באייר, תשס"ח (27 במאי 2008), בלשכתי.
שלמה פרידלנדר, שופט