התובעת, חברת הביטוח של הנתבעת, ביטחה את הנתבעת כנגד תביעות בשל רשלנות מקצועית, וטיפלה בארבע תביעות מטעמה. היא תובעת את ההשתתפות העצמית בתביעות אלה. הנתבעת מכחישה את התביעה, וטוענת כי שילמה בעבר השתתפות עצמית בגין אותו אירוע ביטוחי ואין היא חייבת בתשלום נוסף.
אין חולק שארבע התביעות המדוברות (אורית אלון, יהודה כהן, אייזיק לב ומאיר זלאיט) הוגשו כנגד הנתבעת והועברו על ידה לטיפול התובעת, שאכן טיפלה בתביעות. אין חולק גם שכל התביעות נסובות על ליקויי בניה בפרוייקט בטבריה שנבנה במהלך 1992 ע"י סולל בונה וב.ס.ט. בע"מ בתכנון הנתבעת. אציין עוד, כי למרות שהנתבעת טענה שכבר שילמה השתתפות עצמית בגין אותו מקרה ביטוח, לא הצביעה על מקרה אחר בגין אותו מקרה ביטוח לשיטתה שבו שילמה השתתפות עצמית. כל מה שאמרה הוא שהנתבעים נתבעו בעבר בגין אירוע ביטוחי באותו פרוייקט ובגינו שילמו דמי השתתפות עצמית (סעיף 12 לתצהיר רפאל אלמגור) מבלי לציין מתי, ובגין איזו תביעה ואיזו פוליסה. מידע זה היה בידי הנתבעת והיא נמנעה להביאו. אמנם, התובעת צירפה לתצהירה מכתב לעו"ד רטוביץ מטעמה שבו מופיעים פרטים אלה, אך לגבי מכתב זה אני מקבל את התנגדות הנתבעת להצגתו בטענה שלא הוצג על ידי מי שערכו (סעיף 11 לסיכומיה). בהעדר המכתב הזה, אין ראיה כשרה לכך, מלבד מילים בעלמא בלתי מפורטות בתצהיר מר אלמגור. על כן אני קובע שהנתבעת לא שילמה השתתפות עצמית במקרה אחר בגין אותו מקרה ביטוח.
טענה נוספת בפי הנתבעת היא שהתביעות הוגשו כולן בגין אותו ליקוי, דהיינו חלון מטבח נמוך מהתקן. אני דוחה טענה זו. לתצהיר מטעם התובעת צורף חלק ממכתב של הנתבעת עצמה לעו"ד נחשון שטיפל בתביעת אורית אלון, בו כתוב: "לא ברור על איזה טיפוס מבנה מדובר. בפרוייקט היו חמישה טיפוסי מבנים". מכאן, שהיו לפחות חמישה מעשי תכנון שונים. כמו כן יש במכתב התיחסות לתביעות המופנות כלפי הנתבעת, והן אינן נסובות רק על חלון המטבח אלא גם על ההגבהה ביציאה למרפסת, חובת התקנת אדנים, תריסים וסורגים. אפשר, שבסופו של דבר חוייבה הנתבעת רק בשל חלון המטבח, אבל כדי להשיג את התוצאה הזו, היה על התובעת לשכור עו"ד שיטען טענות ולהוציא הוצאות. כללו של דבר, אני דוחה את הטענה כי בכל המקרים מדובר בליקוי אחד שנתבע, והוא חלון המטבח.
האם מדובר במקרה ביטוח אחד או בכמה מקרי ביטוח? בכל הפוליסות מופיעה הגדרה זו:
"מובן המילה "מקרה" יהיה תביעה כלשהי או סדרת תביעות כלשהן הנובעות ממעשה אחד של רשלנות, טעות או השמטה".
לטענת הנתבעת, ביצעה מעשה תכנוני אחד, והוא אירוע הביטוח, אשר ממנו צמחו כל התביעות. אכן, אם ביצעה הנתבעת מעשה תכנוני אחד , לכל הדיירים שתבעו, הרי שעליה לשלם השתתפות עצמית פעם אחת בלבד בגין כל פוליסה, שכן המקרה הוא סדרת התביעות שנבעה מאותו מעשה תכנוני. למעשה, הסכימה התובעת בסיכומיה לכך שכאשר מוגשת סדרת תביעות בגין אותו מקרה זה אותו מקרה ביטוח. כתבתי "בגין כל פוליסה" שכן הפוליסות הן על בסיס הגשת תביעה בשנת הביטוח. כך, אם בגין אותו מקרה ביטוח הוגשה תביעה בשנת 97 שבה היה ביטוח, ובשנת 98 שבה נניח שלא היה ביטוח, לא היה על התובעת לכסות את התביעה משנת 98. במקרה הזה, היה כיסוי בכל אחת מהשנים, אבל לפי פוליסות אחרות, כל אחת לשנה אחרת. השאלה שבמחלוקת מצטמצמת איפוא לשאלה של תביעה אחת, היא תביעת יהודה כהן. אין חולק שלגבי תביעת אורית אלון, הפוליסה התקפה היא מיום 1.4.99 עד 31.3.00, ולגבי תביעת אייזק לב, הפוליסה התקפה היא מ- 1.4.97 עד 31.3.98, ולגבי תביעת זלאיט הפוליסה התקפה היא מ- 1.4.98 עד 31.3.99. לגבי תביעה יהודה כהן, יש מחלוקת אם הפוליסה התקפה היא מיום 1.4.99 עד 31.3.00, כגירסת התובעת, או מיום 1.4.97 עד 31.3.98, כגירסת הנתבעת. בכל מקרה, תביעה זו נוגעת לפוליסה שבגינה הוגשה תביעה אחרת. השאלה היא איפוא האם המעשה התכנוני בתביעת יהודה כהן זהה למעשה התכנוני בתביעת אורית אלון או אייזק לב. אין לדעת. איש מהצדדים לא צירף ראיה לכאן או לכאן בשאלה זו, אף שידוע לנו כבר שיש חמישה טיפוסי תכנונים. לפיכך, בהעדר ראיה, אניח את ההנחה הגרועה לתובעת, והיא שתביעת יהודה כהן היא בגין מעשה ביטוח זהה לתביעה אחרת, תהא זו תביעתה של אורית אלון או של אייזק לב. לפיכך, אני דוחה את התביעה להשתתפות עצמית בשל תביעתו של יהודה כהן, בהיותה נסובה על אותו מקרה ביטוח, הגם שמדובר בסדרת תביעות בגין אותו מקרה ביטוח.
לגבי התביעות האחרות, כאמור, בין אם מדובר באותו מעשה תכנון ובין אם לאו, כל תביעה נסובה על שנה אחרת ופוליסה אחרת, ובגין כל אחת מהתביעות זכאית התובעת להשתתפות עצמית.
הנתבעת טוענת שהתובעת לא הוכיחה את סכום ההוצאות שבהן נשאה, שהרי הגישה רק את דף חשבונה, ולא הגישה את החשבוניות ששולמו בפועל ואת הראיות לתשלום בפועל. נניח שלא היו מוגשות כל ראיות לתשלום, כאשר אין חולק שהתביעה סולקה וכי עו"ד נחשון טיפל על חשבון התובעת בתביעה עד סילוקה. במקרה זה, יש להניח שעו"ד נחשון קיבל שכר סביר, שהוא חלק מטיפול בתביעה (וראה פסק דינו של השופט יצחק כהן בת"א (חיפה) 2221/99
המגן נ' מועצה מקומית עילבון ) ובהעדר ראיות לסכום שבו סולקה התביעה, הייתי מעמיד את ההשתתפות העצמית על המינימום המוסכם על פי הפוליסה. במקרה שלפני, הראיה הכשרה היחידה היא דף החשבון של התובעת, שהוא על פניו ראיה מוסדית. מראיה זו כשלעצמה קשה להסיק בעבור מה שולמו הסכומים ועו"ד חניתה דיין ספקטור, בכל הכבוד הראוי, אינה יכולה להעיד על כך, שכן לא טיפלה בתביעות אלא היא עובדת במחלקת הגביה. על כן, בהעדר ראיה לסכום שנשאה בו התובעת, תהיה זכאית רק למינימום של דמי ההשתתפות העצמית לפי הפוליסות.
בהגינותה, אין התובעת תובעת את המינימום במקום שבו לטענתה שילמה פחות מכך, אבל אין לראות בכך העדר הוכחה אלא ויתור מטעם התובעת. התובעת רשאית לוותר ללא ראיות.
בתיק אלון אורית, נתבע סך 7,890 ש"ח, שהוא פחות מסכום ההשתתפות העצמית המינימלי של 2,500 דולר, ולכן, זכאית התובעת לסכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.11.02.
באשר לתביעת אייזיק לב, שהסתיימה בינואר 2001, אין חולק שסכום ההשתתפות העצמית שיש לשלם הוא 1,500 דולר. הנתבעת טוענת בסיכומיה שסכום זה שולם, אבל לא מצאתי שום ראיה לכך, והדבר הוכחש על ידי התובעת. על כן, זכאית התובעת בגין תביעה זו, לסך של 6,225 ש"ח, לפי השער ביום 30.1.01, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מאותו מועד.
באשר לתביעת זלאיט, אין חולק שסכום ההשתתפות העצמית המינימלית הוא 2,500 דולר, התביעה היא על סך 8,276 ש"ח הנמוך מהסכום המינימלי, ועל כן, על הנתבעת לשלם בגין תביעה זו את הסך של 8,276 ש"ח נכון ליום 7.5.00.
על פי כל האמור לעיל, אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סכומים אלה:
א. 7,890 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14.11.02 ועד לתשלום המלא בפועל, ועוד,
ב. 6,225 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 31.1.01 ועד לתשלום המלא בפועל, ועוד,
ג. 8,276 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 7.5.00 ועד לתשלום המלא בפועל, ועוד,
ד. מחצית אגרות המשפט ששולמו בתיק זה, ועוד,
ה. שכ"ט עו"ד, בהתחשב בתוצאה, בסך 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים