בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן -
הבנק או
התובע) הגיש ביום 27.01.05, כתב תביעה על סך 131,762.03 ש"ח, נגד מ.מ. אומנים בע"מ (להלן -
הנתבעת או
החברה), נגד מרק סגל (להלן -
הנתבע או
שולח ההודעה) ונגד מרדכי בסל (להלן -
הצד השלישי), בגין חתימתם על כתב "ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום" עבור חובות הנתבעת. ביום 21.06.05, הגיש התובע בקשה למחיקת מרדכי בסל מכתב התביעה וביום 28.06.05, התקבלה הבקשה, על ידי כב' הש' אחיקם סטולר. ביום 13.09.05, הגיש התובע כתב תביעה מתוקן נגד הנתבעים, בלבד.
ביום 15.11.05, הגישו הנתבעים הודעה לצד שלישי נגד מרדכי בסל. ביום 1.1.06, ניתן פסק דין בהעדר הגנה נגד הצד השלישי וביום 16.3.06, הורה כב' הש' פאול שטרק, על ביטול פסק הדין.
תמצית טענות התובע
הנתבעת חתמה על בקשה לפתיחת חשבון, הסכם תנאי ניהול חשבון, טופס וכרטיס דוגמת חתימה, ביחס לחשבון מספר 334848/18 המתנהל אצל התובע, באמצעות הנתבע והצד השלישי. הנתבע ערב כלפי התובע ב"ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום" לסילוק חובות הנתבעת כלפי התובע, כאשר מפאת שגגה לא הוחתם הצד השלישי על כתב הערבות, למרות היותו בעל עניין בנתבעת, יחד עם הנתבע.
על פי ההסכם וכתב הערבות, רשאי התובע לדרוש בכל עת את סילוק היתרה הדביטורית, שתגיע לו אותה עת בחשבון. הנתבעים התחייבו לשלם לתובע, תוך 7 ימים מדרישתו הראשונה את היתרה הנדרשת בתוספת קרן, ריבית, עמלה והוצאות. משיתרת החוב של הנתבעים בחשבון הגיעה לסך 130,005.96 ש"ח, פנה התובע בדרישה להנתבעים לשלם לו את חובם, אולם הנתבעים לא עשו כן.
תמצית טענות הנתבעים
הנתבעים אינם מכחישים, כי הנתבעת פתחה חשבון אצל התובע וכי מסמכי פתיחת החשבון נחתמו הן על ידי הנתבע והן על ידי הצד השלישי, כבעלי מניות בחלקים שווים בנתבעת וכמנהליה. לטענת הנתבעים, הנתבע כלל לא ידע, כי הוא חותם על ערבות אישית אלא חתם על מספר מסמכים שהגישה לו פקידת התובע לצורך נטילת הלוואה על ידי הנתבעת כנגד יתרת החוב אצל התובע. הובטח לו, כי הצד השלישי יחתום על אותם מסמכים כשיגיע לסניף הבנק, בהתאם לנוהג שהיה בין הצדדים. לטענת הנתבעים, בעבר, כשנטלה החברה הלוואות מהתובע, הוחתמו על טפסים שונים, אך לא על כתב ערבות אישית ולכן לא היה לנתבע כל יסוד להניח, כי הוא חותם על ערבות אישית. בסופו של דבר, ההלוואה כלל לא ניטלה על ידי הנתבעת הואיל ובין הנתבע לבין הצד השלישי פרץ סכסוך.
עובדי הבנק יצרו מצג בפני הנתבע לפיו, המסמכים עליהם חתם הם לצורך נטילת הלוואה על ידי הנתבעת. כמו כן הוטעה לחשוב, במובן סעיף 15 לחוק החוזים, התשל"ג - 1973 (להלן -
חוק החוזים), כי הצד השלישי יחתום אף הוא על כל המסמכים עליהם חתם. לחלופין טוען הנתבע, כי טעה לחשוב, במובן סעיף 14(א) לחוק החוזים, בחתמו על כתב הערבות יחד עם יתר מסמכי ההלוואה, כי הוא נוטל הלוואה עבור הנתבעת. בנוסף מציינים הנתבעים, כי העובדה שהתובע לא מסר לנתבע 2 את העתק כתב הערבות מהווה הפרת חובתו על פי כללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), תשנ"ב - 1992.
עוד טוענים הנתבעים, כי גודלן של האותיות בכתב הערבות קטן מהגודל המזערי הנדרש והרווח בין השורות קטן מגודל האות בשורה, כפי שקבוע בהוראות תקנות הגנת הצרכן (גודל האותיות בחוזה אחיד), התשנ"ה - 1995 ועל כן מהווה הפרה של סעיף 4א לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א -1981. כמו כן, תנאי כתב הערבות הם תנאים מקפחים בחוזה אחיד כמובנם בחוק החוזים האחידים, תשמ"ג - 1982, שכן הם נותנים יתרון בלתי הוגן לתובע ומקפחים את הנתבע.
היה ברור לתובע, שפעולת נטילת ההלוואה היא פעולה משותפת לנתבע ולצד השלישי, באופן שאינו מחייב איש מהם לבדו - על גבי כתב הערבות מצויים פרטיהם המלאים של הנתבע והצד השלישי. אולם, תאריך החתימה של הנתבע, אישור חתימתו וזיהויו, לא מולאו על גבי הטופס כנדרש בהתאם להוראות סעיף 30 לכתב הערבות.
ההודעה לצד שלישי
בכל הזמנים הרלוונטיים להסכם עם התובע, הנתבע והצד השלישי היו בעלי מניות בחלקים שווים ומנהלים של הנתבעת וכל ההתחייבויות נלקחו הן על ידי הנתבע והן על ידי הצד השלישי באופן שווה ביניהם. לטענת הנתבע, הוא זכאי להשתתפות או לשיפוי מהצד השלישי, בגין כל סעד שיפסק נגדו בתביעה זו, אם ויפסק, וזאת על סמך היותו של הצד השלישי שותף מלא בעסקי הנתבעים, בכל הזמנים הרלוונטיים אשר לגביהם הוגשה התביעה. עוד טוען הנתבע, כי הצד השלישי הפר את המוסכם ביניהם ולא הגיע לתובע לצורך חתימה על הטפסים בבנק והותיר את הנתבע בודד במערכה. הצד השלישי התעשר על חשבונו, נהנה מטובות הנאה הכרוכות בהותרת חשבון הבנק של הנתבעת ביתרת חוב או נהנה מכך שהנתבע חב לבדו בחובות הנתבעת.
תמצית טענות הצד השלישי
לטענת הצד השלישי, הנתבעת היא זו שחייבת לשאת בתשלום החוב. הצד השלישי לא ערב, לא התבקש לערוב ולא הסכים לערוב לחובות הנתבעת כלפי הבנק. בין הצד השלישי לשולח ההודעה התגלע סכסוך באשר לשותפות שהיתה ביניהם ובקשר לחובות הנתבעת, שנותרו לסילוק ולכן נוהל ביניהם משא ומתן כדי להביא לפתרון הסכסוך. במסגרת המשא ומתן התנהלו מגעים עם הבנק באשר לסילוק יתרת החוב שנוצרה בחשבון החברה על דרך של נטילת הלוואה, כאשר כל צד יהיה ערב לחלקו היחסי בהלוואה. כיוון שהמשא ומתן בין הצדדים לא הבשיל לכלל הסכם, לא ניטלה כל הלוואה מהבנק ולא ניתנה ערבות אישית כלשהי כביטחון להחזר אותה הלוואה. טענת הבנק, כי הצד השלישי לא חתם על כתב הערבות "בשוגג" אינה נכונה.
שולח ההודעה והצד השלישי היו שותפים להקמת החברה. הצד השלישי היה בעל מקצוע, עבד בתחום המקצועי והותיר את ניהול העסק והחברה בפועל בידי שולח ההודעה. על פי המוסכם בין הצדדים, רק חתימה משותפת של שני הצדדים מחייבת את החברה. חרף האמור, הבנק נתן לשולח ההודעה הלוואה פרטית ללא חתימתו או ידיעתו של הצד השלישי.
לטענת הצד השלישי, כיוון שהחיובים בחשבון נעשו בניגוד לדין, בניגוד למוסכם ובניגוד לזכויות החתימה, אין בסיס לסעד המבוקש על ידי שולח ההודעה. לחלופין, גם אם ייקבע, כי יש בסיס לחיוב החברה, שולח ההודעה גרם לחיובים בניגוד למוסכם.
מטעם הבנק העידו גב' שרה קנר, גב' לילי יערי וגב' שרה לבן. כן העידו הנתבע והצד השלישי.
דיון
אין חולק, כי הן הנתבע והן הצד השלישי הם הבעלים של החברה והם אשר פתחו את חשבון החברה אצל התובע. אין גם מחלוקת אמיתית ביחס לחוב הנתבעת כלפי הבנק (למרות הטענות לגבי גובה הריבית). המחלוקת העיקרית היא אם כן, האם "כתב הערבות" (נספח ב' לכתב התביעה המתוקן), השתכלל לכדי מסמך מחייב למרות הפגמים שנפלו בו ומהי הנפקות לכך כלפי הצד השלישי?
התובע הוא בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". נטל השכנוע להוכחת עילת התביעה, דהיינו - ערבותו של הנתבע לחובות החברה לבנק, רובץ עליו. "התובע הוא גם החייב לפתוח בהוכחותיו ופירוש הדבר, שעליו להביא עדות המספקת להוכיח את תביעתו הוכחה לכאורה. כזה הוא נטל הבאת ההוכחות ... מבחינתו של התובע. וברור שאם לא השכיל להרימו, די בכך, כדי שיצא מפסיד במשפט..." (ד"נ 4/69
יצחק נוימן ובניו חברה לביטוח בע"מ נ'
פולה פסיה כהן ואח', פ"ד כד(2) 229, 291).
לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושקלתי את טענות ב"כ הצדדים הגעתי למסקנה, שיש לדחות את גרסת התובע, לקבל את גרסתם העובדתית של הנתבע והצד השלישי ולדחות את התביעה. התובע לא הציג ראיה ממשית בכתב או עדות אובייקטיבית לכך, שהנתבע הסכים לערוב לחובות הנתבעת כלפי הבנק. כמו כן, בבחינת המסמכים שהוצגו בפני והעדויות שנשמעו לא נראה, כי כתב הערבות נחתם בשנת 1999, כטענת התובע. התכתובות הפנימיות של הבנק מציגות תמונה חד משמעית, לפיה אין ולא הייתה הסכמה כזו או אחרת מצד הנתבע והצד השלישי לערוב לחובותיה של הנתבעת. יתרה מכך, חסרים פרטיים מהותיים הן בכתב הערבות והן בהודעה לערב ואלו מונעים השתכללותו לכדי חוזה מחייב.
חתימת הנתבע על כתב הערבות