מבוא
1. זאת תביעתה של לינוי לוי (להלן "התובעת" או "לינוי"), ילידת 10.6.86, בגין תאונת הדרכים, בה נפגעה ביום 5.1.97 אחר הצהריים, כשנסעה באוטובוס מ.ר. 37-032-00 .
יצוין, כי במקור התביעה הוגשה באמצעות הוריה ואפוטרופסיה הטבעיים, בהיותה קטינה. הכותרת לפסק דין זה משקפת את העובדה, כי מאז הוגשה התביעה נהייתה התובעת בגירה.
נזקי התובעת: כללית
- בעת התאונה התנגש מיניבוס חזיתית באוטובוס, בו עמדה אותה העת התובעת. לינוי עפה מההדף, אך ילד תפסה. תוך כדי התאונה קיבלה התובעת מכה בצווארה ובראשה (עמ' 1 שורות 16-17 לפרטיכל). אין זה סוד, שלא פונתה לינוי מזירת התאונה לבית החולים, אלא שהיא פנתה לחדר המיון בעקבות כאביה החזקים בליל התאונה (עמ' 1 שורה 16 עד עמ' 2 שורה 2 לפרטיכל). לפי הסברה של התובעת, המהימן עלי, בתום התאונה היא לא הסכימה להתפנות לבית החולים, כי היא היתה ילדה קטנה (בת ½ 10 - ג'ט"ל) וחששה מן הרגע, שיתקשרו לאמה ויודיעוה, שהיא (לינוי) נמצאת בבית המחלים (שם).
- בתעודת חדר המיון מיום 5.1.97 נרשם "Contusion of neck", קרי שטף דם או שטפי דם בצוואר. ההדמיה לא הראתה ממצאים פתולוגיים. התובעת נבדקה על-ידי אורתופד, שציין רגישות קלה באזור הפרהורטברלי, רגישות קלושה במרפק שורש כף היד וביד שמאל. הוא ציין, שאין הגבלת תנועה ושאין חסר נוירולוגי. לבסוף, שוחררה התובעת מבית החולים ללא אישפוז וללא השגחה עם צווארון רך ובהוראות מנוחה לטיפולו של הרופא המטפל.
לפי לינוי, מאז התאונה היא סובלת מכאבי ראש רבים. לפי דבריה, לעתים היא סובלת מכאבי ראש יומיומיים ולעתים יש רגיעה של שבועיים בין כאב ראש אחד למשנהו (עמ' 2 שורות 11-12 לפרטיכל). כאבי הראש, שתוארו על ידי התובעת, הם בעצמה כזאת, שהתמודדותה עמם היא על ידי הכניסה לחדר חשוך ונטילת תרופה משככת כאבים (עמ' 4 שורות 9-13 לפרטיכל). לינוי העידה, שבבית הספר היא היתה פטורה משיעורי הספורט בגלל כאבי הראש (עמ' 4 שורות 13-14 לפרטיכל). אם פקדו אותה כאבי הראש בבית הספר היו משחררים אותה הביתה (עמ' 4 שורה 14 לפרטיכל). אמה, הגב' שושנה לוי, אשר מנהלת בית ספר יסודי, העידה על החיסורים הרבים של לינוי מבית הספר עקב כאבי הראש (עמ' 13 שורות 22-23 לפרטיכל). לינוי העידה, שבצבא קיבלה חופשות מחלה (גימלים) ושלעתים היא נכנסת למרפאה לשעתיים מנוחה, במהלכן היא נכנסת לחדר, נוטלת כדור ומנסה לישון (עמ' 4 שורות 22-24 לפרטיכל). משנשאלה על הפרופיל הצבאי שלה בחקירה הנגדית, התובעת ציינה, שהוא נקבע מלכתחילה כ - 72 בעקבות כאבי הראש וליקוי בעיניה (עמ' 6 שורות 22 ו- 26 וגם עמ' 7 שורות 1-2 לפרטיכל). עדותה לעניין הפרופיל קיבלה חיזוק מן התעודה הרפואית, שהונפקה בצה"ל ביום 22.3.05 (בתקופה היות התובעת טירונית בצבא), שקבעה לתובעת פטור מקפיצות, ריצות ומסעות למשך 45 ימים. אותה התעודה חייבה מתן אפשרות לתובעת לישון 7 שעות רצופות מדי לילה. התובעת העידה על הקשיים שלה בקורס מש"קיות ת"ש בצבא נוכח השילוב של החומר העיוני הרב, מחד, וכאבי הראש שלה, שהצריכו שש חופשות מחלה (גימלים) במשך חודשיים, ואף לוו לראשונה בהקאות (עמ' 4 שורות 21 וגם 22 - 28 לפרטיכל).
חוות-דעתו של פרופ' א. להט(המומחה מטעם בית המשפט)
4. נירולוג הילדים, פרופ' להט, חיווה את דעתו (בחוות דעתו מיום 18.2.04), שעל אף, שאין ממצאים אובייקטיבים לנזק נוירולוגי (עמ' 4-5 לחוות דעתו), ושעל אף העדר המתאם בין מנגנון החבלה וחומרתה לבין התסמינים, שהתפתחו לאחר התאונה, לפנינו מקרה של תסמונת פוסט טראומטית, שבה כאבי הראש מוגדרים ככאבי ראש מיגרנוטיים פוסט טראומטיים. הוא גם חיווה את דעתו, שכאבי ראש אלו קשורים קשר סיבתי לתאונה, העומדת במרכז תביעה זו. מסקנתו זו התבססה על העדר הסבר אחר לתופעת כאבי הראש, העדר כאבי ראש לפני החבלה והעדר עדות על מיגרנות אצל בני משפחתה של התובעת (עמ' 5-6 לחוות הדעת). על כן, חיווה פרופ' להט את דעתו, שנותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 5% עקב התאונה הנידונה בהתאם לסעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (התוספת). ודוק: אחוזי הנכות המינימליים, הקבועים בסעיף 34 הנ"ל הם 10%. זאת הנכות המוענקת בגין הפרעות פסיכונורוטיות, כאשר "ישנם סימנים אובייקטיביים וסובייקטיבים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה". ואולם, לפנינו לכאורה קביעת נכות בהתאמה בגין הגבלת כושר העבודה, שהיא פחות מבינונית.
נכות בעקבות התאונה: האמנם?
5. לדידי הנתבעות, טעה המומחה מטעם בית המשפט בעצם קביעתו נכות בגין התאונה הנידונה. הרי, לפי הטענה, אין כל תימוכין או ראיות אובייקטיבים לקיומם של כאבי ראש מיגרונטיים. כל אשר קיים הוא תלונות סובייקטיביות ועדויות של התובעת ואמה, שהן בעלות אינטרס כלכלי מובהק. כך לטענת הנתבעות. עוד לטענת הנתבעות, תיעוד כאבי הראש לאחר התאונה הוא דליל ומסתכם בשלושה רישומים בתיקה הרפואי של התובעת (סעיף ב.4 לסיכומי הנתבעות). נטען, שאין כל תיעוד של רכישת התרופה "מגרלב"- תרופה הנרכשת רק במרשם (לפי תשובת המומחה לשאלות ההברה ת/9) - ושאין תיעוד לרכישת משככי כאבים בכמות ניכרת למרות טענת התובעת, שהיא רוכשת תרופות משככות כאב לרוב. עוד לפי הנתבעות, שגגה יצאה מלפני המומחה מטעם בית המשפט שעה שהוא ציין, שלא היו לתובעת כאבי ראש לפני תאונת הדרכים. נטען, שנוכח כאבי הראש של התובעת עוד לפני התאונה קביעתו של פרופ' להט נכות צמיתה בגין כאבי ראש מגרונטיים תלויה על בלימה, כמוה כקביעתו את הקשר הסיבתי בין כאבי הראש של התובעת לתאונה.
לא ראיתי מקום לדחות את דעתו של פרופ' להט לעניין הנכות הרפואית הצמיתה, ממנה סובלת התובעת, והקשר הסיבתי בין נכותה לבין התאונה. ראשית לכל, מבחינה עובדתית, אין דיוק בטענת הנתבעות, שלאחר התאונה קיימים שלושה רישומים על כאבי ראש בתיקה הרפואי של התובעת. המונחים "כאבי ראש", "headache" או "migraine" מופיעים במסמכים הרפואיים נ/1, נ/2, ו - ת/2 שתים עשרה פעמים שונות (בימים 19.10.97, 16.11.97, 15.1.98, 28.6.98, 23.1.00, 17.7.00, 13.11.00, 17.12.00, 26.10.01, 10.7.02, 9.4.03 ו - 8.10.03. בשנת 1998 בוצעו לתובעת בדיקות CT מוח ו - EEG בניסיון לתור מעבדתית אחרי סיבת כאבי הראש. אין בידי לקבל את טענת הנתבעות, שהתובעת, שנגרמה לה חבלה קלה, אינה סובלת מנכות. אינני סבור, שלמעשה, התובעת מהתלת ברופאים הצבאיים וכי לשווא ניתנו לה ימי חופשה (גימלים) בצבא ופטור מקפיצות, ריצות ומסעות בטירונות.
באשר לרכישת התרופות, הושם הדגש בטיעוני הנתבעות על העדר התיעוד לרכישת תרופת ה"מגרלב". זאת תרופה, אשר הציע נוירולוג הילדים ד"ר שורר זמיר בשנת 1998. אולם, בחוות דעתו מיום 18.2.04 כתב פרופ' להט (בעמ' 3 לחוות דעתו), שלאחרונה משתמשת התובעת ב"מגרלב". התובעת העידה שהיא טופלה ב"מגרלב", אשר ד"ר אדר נתן (עמ' 5 שורה 18 לפרטיכל ). אנו יודעים, שד"ר אדר כתב לתובעת שני מסמכים אשר, לטענת הנתבעת, הם חוות דעת. בנסיבות אלו הייתי תוהה, אם ד"ר אדר טיפל בתובעת אי-פעם באופן פרטי. אם כן, לא הייתי מצפה לראות את המרשם, שהוא רשם ל"מגרלב" ברישומי קופת החולים, אם התרופה הזאת גם נרכשה בסופר פארם, כפי שהעידה התובעת (עמ' 10 שורות 5-3 לפרטיכל). מכל מקום, באת-כוחן המלומדת של הנתבעות לא בררה בחקירתה הנגדית, אם ד"ר אדר רשם את מרשמי ה"מגרלב" במסגרת קופת החולים או בבדיקה פרטית. במצב זה, לא ראיתי בהעדר רישום התרופה "מגרלב" ברישומי קופת החולים מאומה.
באשר לתלונותיה של לינוי על כאבי ראש לפני התאונה, המדובר בחמישה רישומים בתיקה הרפואי עד גיל ½ 10 , כשאונתה לתובעת התאונה. בשניים מן הרישומים (מיום 29.9.93 ומיום 4.2.94) הוצמדה לתלונה על כאבי הראש גם תלונה על כאב גרון ו/או על כאבי בטן. מכל מקום, אדם שסבל מכאב ראש זה או אחר לפני התאונה, ולאחר התאונה התפתחו אצלו מיגרנות, לא ייאמר עליו, שמצבו הרפואי נשאר כפי שהיה לפני התאונה. הרי, יש כאב ראש ויש מיגרנה, ולא הרי זה כהרי זה. בחקירתה הנגדית ציינה לינוי, שכאבי הראש, שהיו לה לפני התאונה, באו בתדירות פחותה מאלו, שפקדוה לאחר התאונה (עמ' 7 שורות 13-17 לפרטיכל). מכל מקום, סבורני, שאילו רצתה הנתבעת למוטט את דעתו של פרופ' להט עקב זאת, שלא התייחס לכאבי הראש של לינוי לפני התאונה, היה גם היה מקום לעמת אותו עם עובדה זו, בין אם בשלב שאלות ההבהרה ובין באמצעות זימונו לחקירה נגדית. משבחרו הנתבעות לא להבהיר את הנושא הזה אל מול פרופ' להט, משקל טענתן זו לא היה בו די, כדי לערער בעיני את מסקנתו של פרופ' להט הן לעניין הנכות הרפואית והן לעניין הקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה.
ההתרשמות מן העדות
6. כפי שמסקנתו של המומחה מטעם בית המשפט התבסס על רשמיו מנתונים סובייקטיבים, לאמור מן הנמסר לו על-ידי התובעת, מן הידע שלו ומניסיונו, כך גם מוסמך ומצווה בית המשפט להתרשם מן התובעת ומאמה, אשר העידו לפנינו. בהתאם להתרשמותי הבלתי-אמצעית, השתכנעתי באמיתות גירסת התובעת על אודות כאבי הראש, מהם היא סובלת, הקשר בינם לבין התאונה והשפעת כאבי הראש על חייה כתלמידה וכחיילת. רחשתי אמון לתובעת בעדותה. איתרתי בעדותה רצון לדייק ולא להפריז. אדגים זאת בדוגמאות מספר מיני מקרים רבים. לפני כן, אומר כי מובן, שניתן לפרש כל אמירה של עד לטובתו או לרעתו, והנעלם בכל פרשנות הוא התרשמותו של בית המשפט.
דוגמא לכנותה של התובעת היא ניסיונה לדייק לגבי תדירות כאבי הראש. לפי עדותה, הכאבים אינם תמיד תוקפים אותה בתדירות גבוהה, אך היא יכולה לסבול לעתים יום יום ולעתים קיימת רגיעה של שבועיים בין התקף להתקף (עמ' 2 שורות 11-12 לפרטיכל). דוגמא נוספת לכנותה של לינוי היא ניסיונה לא להפריז לגבי השפעת המיגרנות על שנתה. לדבריה, בדרך כלל, כשהיא נרדמת היא ישנה היטב ורק לעתים רחוקות מאוד לאחר הרדמות היא מתעוררת עם כאבי ראש (עמ' 4 שורה 28 עד עמ' 5 שורה 1 לפרטיכל). ברי, כי אילו רצתה לינוי לצייר תמונה עגומה יותר של השפעת כאבי הראש על שנתה, לא היתה לנו דרך אובייקטיבית לדעת את אי-הדיוק שבדבריה מלבד על-פי התרשמותנו. לבסוף, כשנשאלה לינוי, מדוע ציינה, שחלק מן הפרופיל הצבאי (הנמוך יחסית) בנוי מליקוי בעיניה (יש לה בעית ראיה, שאינה חריפה. ראה: עמ' 10 שורות 7-8 לפרטיכל ובדיקת "אופטיקה הלפרין" מיום 29.9.03 ב-ת/2), השיבה התובעת, שבפני בית המשפט היא לא רצתה להחסיר שום פרט (עמ' 7 שורות 1-2 לפרטיכל).
עדותה של לינוי תתחזקה בשומעי את אמה ובהתרשמותי ממנה. נכון, שקיימת האפשרות של תיאום עדויות בין קרובי משפחה אינטרסנטיים ונדרשת זהירות במקרים כגון דא. ברם, אין בעצם העובדה שיש לפנינו עדותן של שתי קרובות משפחה ועדותן בלבד, כדי לחייב את בית המשפט להתעלם מהתרשמותו. עוד אציין כי החזקות שבעובדה לעניין המסקנות, הנובעות מאי-זימון עד זה או אחר, הן בגדר כלים, העומדים לרשות בית המשפט למקרים הנכונים, אך אינן חזקות, המחייבות את בית המשפט [ראה: א' הרנון
דיני ראיות (חלק ראשון, תשל"ט) 194]. חוששני, שהערכת הנתבעות את משקל העדויות לוקה במגמתיות. לדוגמא, בסיכומיהן נכתב, שהתובעת צריכה היתה להביא ראיה כתובה להוכחת התנסותה בדיקור סיני במקום להסתפק בעדותה בעל-פה על כך (סעיף ג.3 לסיכומי הנתבעות). זאת למרות, שבת/3 צורפה קבלה מיום 22.4.03 בגין הטיפול ברפואה סינית (קבלה מס' 02/000767 של "כללית רפואה משלימה").
הנכות התפקודית