התובע רשום כבעלים של כלי ציוד הנדסי, יעה אופני ("שופל") תוצר שנת 1997 מס' רישוי צמ"ה 6- 23722 (להלן: "השופל"; ראה פרטי השופל במסמכי הרישוי נספח ט' לתצהיר התובע).
ה מס' 1, הם גוף המוכר בעולם הביטוח כ"חתמי לוידס" והם מיוצגים בישראל באמצעות הנתבעת מס' 2; ה, או מי מהם, ביטחו את השופל בפוליסת צמ"ה מיום 28.6.2001, נספחים יא' לתצהירו של התובע הכוללים את "הרשימה" ו "הג'קט" של הפוליסה (להלן: "הפוליסה").
האמור לעיל אינו מוכחש על ידי הנתבעים כפי המפורט בסעיפים 1 עד 3 לתצהירו של מר גבריאל שפירא מנכ"ל הנתבעת מס' 2 (להלן: "שפירא") וכעולה מעדותו של שפירא בעמ' 31, 36 - 37 ו 48 לפרוטוקול הדיון ביום 6.9.04 (להלן: "פרוטוקול ג'") וכן מנספח א' לתצהירו ולאור זאת לא היה כל טעם וצורך בטענות הנתבעים בעניין אי הוכחת זהות ה בסעיף א. לסיכומיהם.
הפוליסה מחסה, בין היתר, נזקים הנגרמים למבוטח בגין גניבת השופל, בכפוף לקיומם של תנאים שונים למיגון הכלי, כפי המפורט בסעיף המכונה "תנאי הגנות" בעמוד השני של הרשימה (להלן: "סעיף המיגון").
אין חולק על כך שהשופל היה ממוגן על ידי מערכת הגנות התראה ואיתור הקרויה "מקסימטקס" ואשר הותקנה על ידי חברה בשם מטרימטקס בע"מ (ראה נספח י' לתצהיר התובע) ומערכת זו עמדה בדרישות סעיף המיגון (להלן: "מערכת ההתראה") ואת שירותי האתראה במקרה של גניבה או ניסיון גניבה של השופל ואת שירותי האיתור למקרה גניבה, על פי חיווי של מערכת המיגון, נתנה לתובע חברה שכונתה על ידי הצדדים "פוינטר" (שם מלא לא נמסר) וכי גם מתן שירותים אלה על ידי פוינטר היו בהתאמה לתנאי הפוליסה [ ראה, לדוגמה, עדות סוכן הביטוח מר אבי לביא בעמ' 72 עד 76 לפרוטוקול הדיון ביום 7.12.2003 (להלן: "פרוטוקול א'")].
בעת קרות האירוע נשוא התביעה, היה התובע, לטענתו, בעל עסק לעבודות עפר ותשתית בשם המסחרי "ויטו עבודות עפר" (להלן: "העסק") אשר הפעיל כלים הנדסיים נוספים לשופל (שהיה ככל המסתבר הכלי האחרון שנרכש על ידי העסק) ובהם שני שופלים (ככל הנראה, מספר זה כולל את השופל נשוא הדיון כפי העולה מהאמור בסעיף 2 לתצהירו של "שולי", הנזכר להלן), כלי המכונה "באגר" ומשאית (סעיפים 1, 2 לתצהיר התובע).
אחד מאותם כלים הוא שופל משנת יצור 2001, שלו יש תפקיד בפרשה, כפי שיובהר בהמשך הדברים (להלן: "כלי 2001").
מוסכם עוד על הכל שכתובת העסק היא ברח' אנילביץ' 18 נתניה (להלן: "מקום העסק") שהיא גם כתובת מגוריו של שחקן נוסף במחזה, אחד בשם שלום (שולי) רוקח (להלן: "שולי"), שגם לו יש תפקיד נכבד בפרשה [ לעניין מקום העסק ראה עדות התובע בעמ' 7 לפרוטוקול הדיון ביום 11.7.04 (להלן: "פרוטוקול ב'") שורה אחרונה ובתחילת עמ' 8 שם; לעניין מקום העסק ומגוריו של שולי ב אותה הכתובת אחזור עוד להלן ].
ביום ו' 28.9.01 בשעות הערב, נלקח השופל מהמקום בו חנה, בנסיבות הנחזות כגניבה; באותה עת חנה השופל במגרש שהיה שייך או היה מוחזק על ידי אחד המכונה על ידי התובע "כושי", שהיה מצוי באזור התעשייה בצומת סגולה בפתח תקווה (להלן: "המגרש"); המגרש הנ"ל שימש את כושי לאחסנה של מכוניות או שרידי מכוניות עבור חברות ביטוח; דברים אלה נלמדים מתצהירו של התובע (סעיף 9) וגם מתצהירו של שולי (סעיף 5); כושי עצמו לא מסר עדות במשפט.
אין חולק על כך שהשופל אכן חנה במגרש טרם היעלמותו וכי בעת לקיחתו מהמגרש ועובר לה, פורקה מערכת ההתראה ממנו ונגרמו נזקים לגדר המגרש ולמכוניות או שרידי המכוניות שהיו מוחזקות בו (ראה דו"ח החקירה של חוקר הנתבעים, מר שטייר פנחס, מוצג במ/12 סעיפים 7.6.3, 7.6.5; סעיפים אלה בדו"ח החקירה מייצגים בדיקות שערך החוקר עצמו ועל כן קבילים כראיה לעניין העובדות המפורטות בהם).
השופל לא הוחזר לתובע ולא נמצא ועל כן ביקש התובע לקבל את תגמולי הביטוח המגיעים לו מעת הנתבעים בגין אירוע הביטוח הרלבנטי, קרי גניבת השופל.
בקשתו זו של התובע נדחתה על ידי הנתבעים, כפי המפורט במכתבם מוצג במ/7, נספח ד' לכתב התביעה (להלן: "מכתב הדחייה") ומכאן התביעה.
במהלך התביעה העלו הצדדים על דוכן בית המשפט שאלות רבות של עובדה ומשפט אשר לטעמי אין צורך לדון בהן, בנסיבות המקרה, ועל כן אתייחס רק לאותם עניינים שהם רלבנטיים להחלטה בהתחשב בדרך הנמקת פסק הדין ותוצאתו.
נימוק ראשון משלל נימוקי דחיית התביעה על ידי הנתבעים הוא : "...לא הוכח "מקרה ביטוח" כנדרש על פי תנאי הפוליסה הדין והפסיקה" (סעיף א. למכתב הדחייה).
נימוק זה עלה גם בכתב הגנת הנתבעים לרבות הטענה בדבר נטל השכנוע המוטל על התובע לעניין הוכחת מקרה הביטוח (סעיפים 10 ו 11.3 לכתב ההגנה) ולא הייתי מזכיר עניין זה אלמלא ראה ב"כ התובע לנכון לטעון בהשלמת סיכומים שהוגשה על ידיו על פי רשות שניתנה לו (ובכך נראה בעליל שלא היה צורך בהשלמה כזו), כאילו הטענה בדבר "ביום" הגניבה בידי התובע לא עלתה לשולחן הדיונים בכתבי הטענות או במכתב הדחייה, דברים שאין בהם ממש לאור האמור באותם מסמכים המטיל על התובע, ובדין כך כפי שלהלן, לשכנע את בית המשפט גם בקיומה של עובדה שלילית, קרי שלא היה לו חלק בנטילת השופל, קרי שלא ביים את מעשה הגניבה לכאורה.
אכן, נטל השכנוע, הנטל העיקרי
המוטל על התובע להוכחת טענותיו [ כפי הסיווג הטרמינולוגי שנקבע על ידי כב' השופטת שטרסברג -כהן, בע"א 6160/99, נתן דרוקמן ואח' נ. בית החולים לניאדו ואח', "דינים" עליון נח' עמ' 960] מוטל על התובע ובכלל זה גם הנטל להוכיח שלא הייתה לו יד במעשה הגניבה [ ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז1 עמ' 873 - דעת הרוב (להלן: "פס"ד וייסנר"); כב' השופטים נתניהו, גולדברג ואור בפסק הדין ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פד"י מז5 עמ' 661; (להלן: "פס"ד סיני" ].
וכך מסוכמים הדברים ב"פסה"ד וייסנר" הנ"ל בדברי כב' השופטת נתניהו (עמ' 850-851):
"...ביטוח פריצה, גניבה, שוד וכו' הוא ביטוח של סיכון הנגרם מטבעו במעשה מכוון
בידי אדם. באין הגדרה אחרת בפוליסה, יש לתת למונחים אלה את המובן המקובל שלהם ולפיו אין אדם גונב או שודד מאת עצמו ואינו פורץ אצל עצמו, או את התוכן שלהם בחוק העונשין, תשל"ז - 1977...גניבה, על-פי הגדרתה בסעיף 383 לחוק העונשין, מכילה את האלמנט של "בלי הסכמת הבעל"...לפיכך, על בעל הנכס המבוטח להוכיח לא רק את החיוב - את המעשה הנחזה, אלא גם את השלילה - שהמעשה לא נעשה בידיו הוא או בהסכמתו...השלילה...אינה חריג לאחריות של המבטחת, שעליה להוכיחו. השלילה היא מרכיב של "מקרה הביטוח", שהוא עילת התביעה של המבוטח, ואותו עליו להוכיח. בצדק העיר הנשיא המלומד, כי הנטל על המבוטח הטוען לגניבה ופריצה אינו כבד מנשוא. מבוטח תמים ונקי כפיים לא יתקשה בדרך כלל להרימו. כשמדובר בפריצה, הקושי כרגיל הוא לאתר את הפורץ או הגנב, לא את העובדות המצביעות על הפריצה והגניבה, שהן ברוב רובם של המקרים בידיעת המבוטח. די לו למבוטח להוכיח את העובדות הנחזות ולשלול בעדותו כי ידו הייתה באירוען, כדי שחובת הבאת הראיות תעבור אל המבטחת. המבטחת היא שתתקשה בדרך כלל, מטבע הדברים, להוכיח אחרת. אך אם תצליח להעלות עובדות מחשידות, יהיה על המבוטח להתמודד אתן, וספק, אם יישאר, יפעל נגדו"; ( ההדגשה שלי - צ.כ. וראה גם סיכום הדברים במאמרו של ד"ר הרמן - "המוציא ממבטחו עליו הראיה: נטל ההוכחה בתביעות לתגמולי ביטוח", הפרקליט, מה' חוב' ב' אפריל 2001 עמ' 243 ).