פסק-דין בתיק א 122794/01

מבוא

1.             בפני תביעת התובע יליד 1947 בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה שארעה ביום 3.1.97 (להלן: "התאונה").

2.             התאונה הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה ב חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975. אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת החבות, המחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק בלבד.

3.             פסק הדין ניתן לאחר ששמעתי את חקירותיהם הנגדיות של עדי התובע: התובע בעצמו, אחיו של התובע, מעבידו לשעבר מר מנור משיח (להלן: "המעביד"), עדויותיהם הראשיות וחקירותיהם הנגדיות של עדי הנתבעות: גרושתו של התובע, הגב' בהנז אליאסי (להלן: "האישה"), שכנתו לשעבר של התובע הגב' סילביה כהן (להלן: "השכנה"), הגב'  טוני גילון (להלן: "הגב' גילון") ותת גונדר רמי עובדיה, מפקד כלא מעשיהו (להלן: "תת גונדר עובדיה").

כן שמעתי את חקירתו הנגדית של פרופ' טיאנו, המומחה הרפואי מטעם בית המשפט.

כמו כן, עיינתי בכל המסמכים שהוגשו על ידי הצדדים לרבות בחוות דעתו של פרופ' טיאנו.

שמיעת הראיות התקיימה במועדים כדלקמן: 27.4.06, 31.5.06, 5.12.06 ו - 27.3.07. בתום ישיבת יום 27.3.07 שמעתי את סיכומיהם של ב"כ בעלי הדין.

4.             כל ההדגשות להלן, אינן מופיעות במקור, אלא אם יאמר אחרת.

דיון

גובה הנזק

מבוא

5.             התובע יליד אירן, "... עלה ארצה בשנת 1979 גדל בכפר בפרס. למד ביסודי באופן לא רציף, אינו זוכר כמה שנים, ואח"כ עבד בחקלאות. עלה ארצה בשנת 1979 כשהוא כבר נשוי ואב לשניים (ילידי 1971 ו- 1978), והוא אב לעוד בת, ילידת 1981. האישה עקרת בית....

בשנות השמונים, היה התובע מאושפז זמן קצר בבית החולים נס ציונה בגין תלונות דיכאוניות היפוכונדריות. עבר לאשפוז יום, המשיך להתלונן על תופעות "מוזרות" בגופו וקיבל טיפול תרופתי נוגד דיכאון. בשנת 1981 אף הוגדר כסובל מדיכאון פסיכוטי, דהיינו, התלונות ה"מוזרות" היו מחשבות שווא שהיו לו ביחס לגופו (לימים התברר שזוהי צורת תפיסתו הבסיסית של קשיי הסתגלות). בשנת 1986 אכן מתואר התובע כמי שלא הצליח למצוא את מקומו בארץ. לא עבד כבר אז, ולרופא לא היה ברור ממה הוא מתפרנס. קיבל תרופה אשר לדבריו מאז, "השכיבה אותו למיטה ל- 4 (ארבע) חודשים. בשנת 1986 ממליצים על מתן פרפנאן. בשנת 1990 מצוינת הפרעה דיכאונית, במהלך ניתוח בקע מפשעתי. משנת 1990 ד"ר רונת מביעה חששות ברורים ביחס לאפשרות לטפל בו וקובעת שהפרוגנוזה מסופקת. בשנת 1991 מתלונן על אימפוטנציה המיוחסת לדיכאון. בשנת 94, ד"ר רונת מתחילה לאבחן את התלונות כביטוי "תרבותי" של מצוקה ומציעה לנסות טיפול במיליגרם סטלמין ליום. לא לקח את התרופה. ד"ר ראפס לעומת זאת, באותה שנה מסביר גם כן שלא ניתן יהיה לטפל בו, ומציע לתת לו כדור "אינבו" PLACEDO   על מנת לבדוק אם הסוגסטיה עובדת..." (פרק המבוא לחו"ד פרופ' טיאנו).

6.             במהלך נהיגת התובע ברכבו ארעה תאונה חזיתית בין הרכב לבין כלי רכב אחר. במהלך התאונה נחבט ראשו של התובע בשמשת רכבו.

7.             בבדיקה בחדר המיון בבית החולים אסף הרופא, התלונן התובע על כאבים בע"ש צווארי, ראש וברכיים. בבדיקתו נמצא התובע "... בהכרה מלאה, משתף פעולה, מתמצא בזמן ובמקום, זוכר את כל פרטי האירוע.... ללא רגישות או סימני חבלה ע"פ ראש / חזה... ". (תעודת חדר מיון). התובע שוחרר מבית החולים עם הוראות להמשך מעקב רופא מטפל ועם המלצה לחופשת מחלה של שלושה ימים.

8.             "בשנת 1997 ד"ר רונת מבקשת להימנע ממתן תרופות. באוגוסט אותה שנה מומלץ על ידי רופא תעסוקתי שיחזור לעבודה עם הגבלה בנשיאת משאות. הוא לא חזר לעבודה. ד"ר רונת קובעת באותו חודש שהתאונה אולי שינתה את סוג התלונות אך לא את מהות ההפרעה. בשקית התרופות שהביא אליה היו לא פחות מ- 17 תרופות שונות שטען שצורך.

בשנת 1998, נמשכות אותן התלונות ומתווספת גם הפרעה בחיי הזוגיות. ושוב מופיעות תלונות מוזרות, אשר ללא הכרות עם ההיסטוריה הקודמת שלו, עלולות להיתפס כחדשות ותגובתיות.

בסיכום תיקו הרפואי, אנו רואים שלמעשה, מזה מעל ל- 25 שנה ישנו רצף של תלונות ומחשבות החוזרות על עצמן, והפוגשות לאורך השנים רופאים חדשים, הנותנים אבחנות שונות. מדובר בפסיכופתולוגיה מתמשכת, אשר איננה מגיבה לשום תרופה כימית ואשר לא עברה שום עיבוד פסיכולוגי".

(פרק המבוא לחוו"ד פרופ' טיאנו).

9.             בסיפא לחוו"ד קובע פרופ' טיאנו "... באשר לתפקודו, התובע עובד כשהוא מוצא לנכון או כאשר זה עונה לצורך שלו וההיפך. אין כל קשר בין מצבו הגופני או הנפשי לבין עבודתו או אי עבודתו, ולגורמים הרפואיים או התעסוקתיים אין כל תפקיד בהחלטות אלו. התאונה לא העלתה ולא הורידה מכושרו הגופני או הנפשי לתפקד. רק נוספו לכל הבעיות שהיו בעבר גם בעיות זוגיות המסבכות עוד יותר את מצבו ומעמידות את המוטיבציה שלו לעבוד או להשתכר בזווית אור נוספת.