1. התובעת, עמיגור ניהול נכסים בע"מ (להלן - עמיגור), הגישה תובענה לפינוי והחזרת חזקה נגד הנתבעים 1 ו-2, בני הזוג שלום ופיבי ביטון ובנם אברהם ביטון. ביום 12.2.06 תוקן כתב התביעה כך שנמחק הנתבע 3 והוספו בן אחר, אריה ביטון, ואשתו ענבל ביטון כנתבעים נוספים.
רקע
2. ביום 24.10.74, השכירה עמיגור לנתבעים 1 ו- 2 שתי דירות (להלן- המושכר), כל אחת בשטח של 56 מ"ר הנמצאות דלת מול דלת בבנין ברחוב מודיעין 2/1 + 2 בקרית ים על פי חוזה שכירות לתקופה מ- 10.74 ועד ל-10.75. שתי הדירות על ששת החדרים שבהן הושכרו בזמנו לנתבעים 1-2 בהתחשב בגודל משפחתם כפי שהיתה בעת חתימת ההסכם. ההסכם החד-שנתי הוארך מדי שנה והנתבעים המשיכו להחזיק במושכר כדיירים בלתי מוגנים.
3. בשנת 2002 פנתה עמיגור להליך זה במסגרתה דרשה מהנתבעים לפנות את הדירות מכיוון שמספר הנפשות במושכר ירד מתחת לקריטיריונים של משרד השיכון לאכלוס על פיהם פועלת עמיגור.
4. מתחילת ההליך לא היו הנתבעים מיוצגים. בכתב הגנתם (שהוגש בכתב יד) צויין כי הנתבע 1 הינו בן 65 ואשתו בת 57. הם עלו לישראל בשנת 1963 והינם הורים ל-11 ילדים ו- 32 נכדים. נטען כי הנתבע 1 הינו אדם מאוד חולה שעבר מספר רב של ניתוחים ולאחרונה התגלתה אצלו מחלת הסרטן. נטען עוד כי בנם אברהם (שצורף בתחילת ההליך כנתבע 3) עזב את הבית. נתבע 1 ציין שהוא בעל נכות של 100% על פי קביעת המוסד לביטוח לאומי ואשתו בעלת נכות בשיעור של 75%. נטען עוד כי בנו אריה גר בבית מחוסר ברירה היות והוא התחתן כשאשתו היתה בהריון. נטען שאשתו באה ממשפחה הרוסה, הוריה גרושים ואינם יכולים לסייע לבני הזוג. הבן אריה ואשתו מטפלים בנתבעים 1 ו-2. הנתבע 1 ביקש כי
"תשאיר לי את חלקת אלוהים שלי
ואל תחריב לי את הבית שבניתי במשך 40 שנה. אני אדם כבר זקן, חולה עייף, אני נהנה לפחות כל עוד אני חי רוצה לראות את הילדים והנכדים שמגיעים לבית שלי". נתבע 1 ציין שאין לו פנסיה וכי הבן, אריה, הוא העזרה היחידה שלו.
5. בדיון מקדמי ביום 26.12.04 חזרה באת כוח עמיגור וטענה כי במושכר גרים פחות מדי נפשות לפי נוהלי משרד השיכון. היא ציינה כי התביעה היא לפינוי כל הדירה, אך הצהירה כי עמיגור תסתפק בכך שתוחזר לידיה אחת משתי הדירות. היא ציינה עוד כי הבן אריה ביקש לרכוש את אחת משתי הדירות, אך הנהלת עמיגור לא אישרה את בקשתו. היא לא היתה מסוגלת לפרט את סיבת הדחיה. באותו דיון הופנה הבן (שייצג את הוריו) ללשכת הסיוע המשפטי בחיפה. כיוון שתשובת לשכת הסיוע השתהתה פנתה גם באת כוח עמיגור בשם המשפחה ללשכת הסיוע. בדיון הבא נמסר כי למשפחה אין זכאות לייצוג כיוון שעברה את תקרת השכר המותרת ב- 100 ש"ח.
6. בהמשך הופנתה המשפחה על ידי לקבל סיוע משפטי מהתכניות השונות אשר מסייעות למעוטי יכולת, אך גם נסיון זה לא הסתייע (עמ' 7 לפרוטוקול). נסיון נוסף להסדיר ייצוג לנתבעים באמצעות תכנית שכר מצוה של לשכת עורכי הדין לא צלח.
7. במהלך ההליך פנו בני המשפחה לועדות במשרד השיכון בבקשה להשאירם בדירות, אך פנייתם נדחתה. בעזרת נציג התובעת, דוד חריליקאר, האחראי על הנכסים בסניף קריות מערב של עמיגור, פנו בני המשפחה שוב לועדות משרד השיכון בערעור, אולם בסופו של עניין ערעורם נדחה. הטעמים שנרשמו לדחיית הבקשה היו כדלקמן:
"לדחות הבקשה לקבלת דירה בשיכון בשיכון הציבורי... אינם עונים מספר נפשות מזכה ולהגדרות הכנסה מזכה ולא נמצא סיבה לחריגה מהכללים, כמו כן בישוב ממתינים זכאים שאושרו כדין לדירה בשיכון הציבורי ואי פינוי הדירה מונע אכלוסם בדיור ציבורי".
8. בתצהירו של דוד חרליקאר פורטה עמדת עמיגור: "
המושכר המונה 6 חדרים הושכר בזמנו לנתבעים מאחר ובעת חתימת הסכם השכירות מנתה משפחתם 10 נפשות שהתגוררו במושכר כמפורט בהצהרה על מצב משפחתי מיום 24.10.74. במהלך השנים ירד מספר הנפשות המתגוררות במושכר וכיום מתגוררים בו הנתבעים 1 ו-2 לבדם". נטען עוד כי הבן אריה וכלתו הגרים באחת הדירות חייבים להמציא זכאות משלהם להתגורר במושכר ולא עשו כך למרות אורכות שניתנו. צויין כי מגורים של שני אנשים בדירה בת 6 חדרים עומד בניגוד לקריטריונים לאכלוס של משרד הבינוי והשיכון לפיהם פועלת עמיגור. מר חרליקאר טען שהמשפחה לא עונה לקריטריונים לקבלת דירה בשיכון ציבורי גם על רקע משפחתי וגם על רקע ההכנסות הם נדחו (עמ' 13). העתקים מהחלטת משרד השיכון הוגשו במהלך הדיון. אריה ביטון הצהיר כי הוא משתכר כ-3,600 ש"ח לחודש ועם קצבת ההורים ההכנסות החודשיות של כל המשפחה מגיעות עד ל- 7,000 ש"ח.
9. מרבית הישיבות המקדמיות בבית המשפט הוקדשו לנסיונות תיאום עם הנתבעים על מנת שהתובעת ונציגיה יבדקו אם יש מקום להשאיר את הנתבעים בדירות. יצויין כי לדידי עשתה התובעת, באמצעות עו"ד זילברשטיין ומר חרליקאר את מיטב המאמצים האפשריים לסייע לנתבעים, בהתחשב בעובדה שהם מייצגים את עמיגור.
10. בישיבת הוכחות ויתר אריה ביטון על חקירת נציג עמיגור ואמר רק
"אין לי מה לשאול. לא נראה לי כי המצב הוא פייר". אשתו של אריה ביטון, ענבל, תיארה את מצב המשפחה כך:
"מי שנמצא בדירה זה חמי, שלום ביטון, הוא חולה מאוד, בן 64, חי מקצבת נכות של 3,500 ש"ח לחודש. הוא 100% נכה, חמתי יש לה כ- 70% נכות ברגלים. הקצבה שלהם ביחד. הם גרים ביחידה אחת. ביחידה השניה גרים אנו ובעלי והילדה שהיא בת 8 עוד מעט. אני לא עובדת. בעלי עובד במוסך. הוא מרויח כ- 3,600 ש"ח לחודש".
11. בסיכומיה חזרה באת כוח התובעת על טיעונה של התובעת כי מספר הנפשות המתגוררות במושכר לא עולה בקנה אחד עם הקריטריונים של משרד השיכון לאכלוס וכי הנתבעים לא הצליחו לשנות את החלטת משרד השיכון בהליכים הפנימיים שננקטו שם. היא ציינה כי
"עם כל הצער שבדבר, חברת עמיגור כאמור מבצעת מדיניות וברגע שיש החלטה של משרד השיכון שהוא לא זכאי להתגורר בדירה, אין לחברת עמיגור ברירה אלא לעמוד על הפינוי. "
12. בסיכומיו אמר אריה ביטון כי
"אין לי מה להוסיף". הוא ביקש לצרף דו"ח של עובדת סוציאלית הנמצאת בקשר עם המשפחה.
13. לאחר סיום ההוכחות והטיעונים, על רקע דלות הטיעון מצד הנתבעים והחשש שהנתבעים לא הצליחו לעלות את טענותיהם בפניי או בפני הועדות השונות הפועלות מטעם עמיגור פניתי לראש לשכת הסיוע המשפטי בחיפה בבקשה כי תיבחן פעם נוספת אפשרות לייצגם. העדר הייצוג מטריד במיוחד כי על אף שעל פני הדברים מדובר בבקשת פינוי לאחר סיום חוזה שכירות חד-שנתי, לאמיתו של דבר משפחת הנתבעים מתגוררת בשתי הדירות למעלה מ- 30 שנה. פנייתי ללשכת הסיוע לא זכתה למענה. למרבה הצער לא הצליחו הנתבעים לשכנע אף אחד מהגורמים העוסקים במתן ייצוג חינם לסייע להם ולא נותר לי אלא לקוות כי השיקולים של גופים אלו היו נכונים.
14. הנתבעים לא הציבו הגנה כלשהי לטענות עמיגור ולא נותר לי אלא להורות על פינויים של אריה ביטון ואשתו מהדירה שבחזקתם. בהתאם להסכמת עמיגור, ימשיכו הנתבעים 1-2 להחזיק בדירה השניה. ניתן בזה צו פינוי כאמור.
כל צד ישא בהוצאותיו.
זכות ערעור תוך 45 יום.
המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לב"כ הצדדים
.
ניתן היום י' בשבט, תשס"ח (17 בינואר 2008) בהעדר הצדדים.