1. התובעת היא חברה הרשומה כחוק בישראל שעוסקת בהשכרת כלי רכב ובבעלותה רכב מסוג רנו מגאן שמספר הרישוי שלו הוא 29-589-48 (להלן - "הרכב"). עובר ליום 11.8.03 נהג ברכב האמור מר אורי ברק (להלן - "ברק"). ברק נהג ברכב במורד הכביש מהיישוב שכניה לכיוון משגב. ממולו נהג הנתבע במשאית מספר 15-113-64 (להלן - "המשאית"). ארעה תאונת דרכים בה נגרמו לרכב נזקי רכוש. לטענת התובעת הרכב היה תוך כדי נסיעה בעקומה שמאלה כשהוא הבחין שהמשאית, שנסעה במעלה הכביש למולו, סוטה לעברו ונוסעת במרכז הכביש על קו הפרדה רצוף כאשר היא חוסמת חצי מנתיב נסיעת הרכב. בניסיון למנוע תאונה חזיתית סטה ברק עם הרכב לשולי הכביש, עקב כך איבד שליטה על הרכב, התהפך ונגרם לרכב נזק.
לנוכח סברתה של התובעת כי התאונה ארעה באשמו של הנתבע הוגשה נגדו תביעה על סך 50,465 ש"ח להטבת הנזקים הישירים שנגרמו לרכב ושכ"ט שמאי.
2. הנתבע התגונן בפני התביעה והכחיש מכל וכל את אשמו הנטען. לטענת הנתבע עובר לתאונה הייתה נהיגתו מבוטחת אצל צד ג', ואולם היא מתכחשת לחבותה הביטוחית. לנוכח זאת הוגשה הודעת צד ג', וצד ג' התגוננה בפני ההודעה.
3. דומה שאין מחלוקת רצינית ככל שעסקינן בשאלת גובה הנזק. נזקי הרכב הוכחו להנחת דעתי ולא נשמעה כל טענה, וממילא לא הובאה כל ראיה, על מנת לסתור את סבירות הנזק הנטען על ידי התובעת.
עיקר המחלוקת היא בשאלת החבות. בהסכמת ב"כ הצדדים סוכם כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות אליהם יצורף כל תיק המשטרה, דו"חות שמאות על התמונות המקוריות שלהם, טפסי הודעות על התאונה שנמסרו לחברות הביטוח ופוליסת הביטוח הרלוונטית.
4. ברק, בעדותו במשטרה, אימת את הנטען בכתב התביעה. בגדר עדותו הוא ציין כי סטיית המשאית הייתה באופן שחציה בנתיבה וחציה סוטה לנתיבו. ברי כי ברק נהג במורד הדרך. בהתאם לעדותו נהיגתו הייתה
"במהירות 80 קמ"ש ואז האטתי וירדתי לשוליים".
ככל שעסקינן בהודעה על התאונה שנמסרה למבטחתו ציין ברק כי
"במהלך נסיעה בכביש דו סטרי נאלצתי לרדת לשולי הכביש ע"מ להתחמק ממשאית שבאה מולי בנתיב הנסיעה שלי. עקב הירידה לשוליים איבדתי השליטה על הרכב והתהפכתי".
הנה כי כן, בעוד בעדותו ציין ברק כי המשאית חצתה רק את מחצית נתיבו, הרי בהודעתו הוא ציין כי המשאית הגיעה ממש למולו, ולכאורה בסכנה של התנגשות חזיתית.
ברק מטעים בעדותו כי לאחר זמן המשאית חזרה לכיוון אתר התאונה ואז הוא עצר אותה והטיח בנתבע את אשמו הנטען לגרם התאונה.
5. הנתבע, בעדותו במשטרה, ציין כי הוא הבחין ברכב שנוסע
"במהירות גבוהה ועבר אותי ואני הגעתי לחנות במנוף שזה ליד שכניה והורדתי סחורה" . אכן,
"בדרכי חזרה ראיתי את הרנו מגאן הפוך בצד הכביש והנהג של המגאן סימן לי לעצור והתחיל להגיד לי שעליתי לו לנתיב ואני לא עליתי לו לנתיב בכלל ולא יודע למה הוא התהפך אולי בגלל המהירות הגבוהה שלו".
הנתבע נשאל האם
"כשעבר אותך המגאן לא הסתכלת לאחור במראה?" והוא השיב
"זה היה סיבוב ימינה ולא הייתי רואה אותו והכל היה בסדר איתו ועליתי באותו רגע הילוך שלישי לא מהר".
בגדר הודעה על התאונה שנמסרה למבטחתו, היא צד ג', ציין הנתבע כי בעת נסיעתו
"נסע מולי רכב המשכתי בנסיעתי רגיל ורכב צד ג' חלף על פניי. כאשר הגעתי ליעדי עצרתי ופרקתי סחורה. כאשר חזרתי על עקבותיי באותו כביש עצר אותי רכב צד ג' וטענתי כי רכבו נפגע על ידי. לא הייתי מעורב בשום פגיעה".
6. הוצגו בפניי תמונות של זירת האירוע ומהם עולה בבירור כי עסקינן בכביש רחב יחסית, אף עם שוליים רחבים. כאמור, אין מחלוקת שבין המשאית לבין הרכב לא היה מגע פיזי. האם, איפוא, התנהגותו של הנתבע אילצה את ברק לסטות ימינה, ולגרום לו לאבד את השליטה על הרכב?
7. לכאורה, מכוח יישום העיקרון הפיסיקלי של הכוח הצנטריפוגלי, ניתן להאמין, באורח בסיסי, לשתי הגירסאות. מכוחו של עיקרון זה שואף גוף המצוי בתנועה סיבובית להיפלט החוצה. לנוכח זאת "שואפת", לכאורה, משאית הנתבע "לברוח" שמאלה, דהיינו לעבר נתיב נסיעתו של ברק. על אותה דרך לנוכח זאת "שואף", לכאורה, הרכב בו נהג ברק "לברוח" ימינה, דהיינו לעבר השוליים.
8. שקלתי את מכלול הנתונים שבפניי ודומה שהדין עם הנתבע והאחריות לגרם התאונה רובצת על ברק.
ראשית, אין ספק כי ברק נהג במהירות גבוהה של 80 קמ"ש, גם כאשר הוא מצוי במורד הכביש, וגם כאשר הוא מצוי לקראת עקומה שמאלה בנתיב נסיעתו. לנוכח כל אלו, אף לנוכח העיקרון של הכוח הצנטריפוגלי, סביר להניח שכל אלו גרמו לסטיית הרכב ימינה, לאובדן שליטה ולהתהפכות.
שנית, על פי העדות במשטרה סטייתו של הנתבע הייתה חלקית. גם אם אקבל גרסה זו של ברק, וכאמור אני נוטה שלא לקבלה, אילו נהג במהירות נמוכה יותר המתחייבת מתנאי הדרך של כביש במורד לקראת עקומה שמאלה, אין לי ספק כי ניתן היה למנוע את התאונה. הסטייה, ובעיקר אובדן השליטה, הם פועל יוצא של מהירות מופרזת לנוכח תנאי הדרך.
9. הנתון המרכזי המושמע על ידי התובעת מתייחס להתנהגותו של הנתבע, עובר להתהפכות הרכב של ברק. נטען כי הנתבע הסתכל אחורה על מנת לבחון אם הכל כשורה, ככל שעסקינן ברכב. אין זאת אלא שהנתבע, כך הטענה, חש רגשות אשם על כך שעקב סטייתו הרשלנית הוא אילץ את ברק לסטות ימינה. אם הכל היה כשורה, כך המשך הטענה, אמור היה הנתבע להמשיך בדרכו, ואף לא לזכור את הרכב ונהיגתו המהירה לכאורה.
הטענה האמורה נדחית על ידי. לא כך אני קורא את עדותו של הנתבע במשטרה. נהפוך הוא: הנתבע מציין כי אף לו היה מסתכל במראה, הוא לא יכול היה להבחין ברכב הואיל ומבחינתו
"היה סיבוב ימינה ולא הייתי רואה אותו". אכן, כך אני מפרש את המשך עדותו, גם לא היה צורך להסתכל לאחור שהרי
"הכל היה בסדר איתו", כך כנראה הייתה התרשמותו.