מבוא
1. זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").
2. התובע, יליד 21.4.74, נהג אוטובוס "דן" בעת האירוע, נפגע לטענתו פגיעה נפשית קשה בתאונה ביום 7.5.98, בהיותו בן 24 (בנסיבות שהוכרו כתאונת עבודה).
3. הנתבעות טוענות כי לכל היותר היה התובע מעורב בתאונה קלה ביותר, לאחר שנוסע באוטובוס חבט בו בראשו, והוא אבד את השליטה על האוטובוס והתנגש בעץ, לדבריו. בבסיס טיעוניהן עומדת הטענה כי התובע סבל מבעיות נפשיות קשות טרם התאונה ואין קשר סיבתי בין מצבו של התובע היום או בין יכולת השתכרותו לבין התאונה. לשיטתן, אין כלל תחולה לחוק ובכל מקרה מדובר במתחזה.
ייאמר מיד - אירוע התאונה עצמו הוכח לא רק בעדותו של התובע אלא גם בשלל המסמכים הרפואיים והאחרים שהוגשו לתיק על ידי הצדדים. שאלת שיעורה של הנכות הרפואית וכן שאלת הקשר הסיבתי בין ההתנגשות לבין אותה נכות הוכרעה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל). ה"סטרס" שחוות הדעת השונות וקביעת הועדה עוסקים בו הוא "סטרס" הנובע בעיקר מהסיטואציה של איבוד השליטה על האוטובוס והחרדה לחייו ולחייהם של הנוסעים. אין המדובר בתאונה מינורית אלא באיבוד שליטה ובהתנגשות של אוטובוס בעץ, התנגשות שגרמה לנזק לא מבוטל לאוטובוס עצמו.
4. אין בכוונתי "לרדת לזירת ההתגוששות" בכל נקודה ונקודה שהועלתה על ידי מי מהצדדים; חלק נכבד מסיכומיהם עוסק בענייני "צבע", לא מהות.
נכות רפואית
5. כאמור, בתיק זה ישנה קביעה על פי דין. למעשה, התיק, שנפתח בשנת 2000, המתין שנים עד למיצוי ולהשלמת כל ההליכים בפני המל"ל. הנתבעות עתרו בבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור, בהתאם לסעיף 6ב לחוק, אך ביום 8.9.05 דחיתי את הבקשה (ההחלטה בעמ' 3 - 7 לפרוטוקול).
6. ביום 17.6.04 קבעה הועדה הרפואית כדלקמן: "א. הועדה קובעת כי נכותו הכוללת של המערער נובעת מאבחנה של סכיזופרניה פרנואידית והינה בשיעור 50% לפי סעיף 33 ד'. ב. מחלת הסכיזופרניה פורצת עקב שילוב בין סטרסים חיצוניים לבין תשתית פסיכולוגית קודמת. עצם כך שהנבדק השתמש בגרס הביא לדעת הועדה להתדרדרות במצבו ותרם למעבר מתמונה קלינית של תסמונת פוסטראומטית לתסמונת פסיכוטית. הגרס מבחינה זו היה כגורם מזרז (קטליזטור). ג. הועדה ייחסה למערער תשתית מוחית מקדימה גם בהעדר ממצאים אובייקטיביים וגם למרות שתפקודו הכללי היה תקין וזאת בשל תיאוריה הקיימת והרווחת היום ולפיה המחלה אינה יכולה לפרוץ מבלי קיומה של התשתית ובמקרים רבים אין עדות קלינית לקיומה... מהנכות הכללית יש להוריד 30%... בהתאם לכך נכות בגין התאונה 20%...".
עד תחילת 2005, שאז נקבעה הנכות הצמיתה סופית, עמד עניינו של התובע בפני ועדות המל"ל פעמים רבות, תוך בחינת תיקיו של התובע, מתקופת הצבא ואילך. המדובר, על כן,
בנכות נפשית של 20%, כזו הנובעת מהתאונה ולא ממצב קודם. כן הופעלה "תקנה 15" (הגדלת השיעור הנ"ל במחצית).
7. כאמור, זו הנכות בתיק זה ואין בלתה. השלכותיה טעונות בירור נפרד.
"נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות/הפסדי שכר
8. "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03
אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע. כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות...רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה של הנכות על התפקוד בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של התובע המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"". (ע"א 3049/93
גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799 - 800 (1995)).
בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו.
כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין
גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99
הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, כרך נז', 717 (2000)).
9. כאמור, התאונה "תפסה" את התובע בגיל 24. בעדותו, שבחלקים נרחבים ממנה הותירה רושם בלתי אמין ומגמתי, תוך הבאתה לידי "פיצוץ" ממש בהתנהגות לא מובנת (אפילו על רקע הנכות), לא הצליח התובע להראות רצף תעסוקתי של ממש, מאז שחרורו מהצבא. לא הובא על ידו שום עד רלוונטי לעניין זה. גם עדויות חבריו שכן העידו לא תרמו בהקשר זה תרומה של ממש, אלא להיפך (כי הרושם שהתקבל מהן היה דווקא של אדם רגוע יחסית, לא של נכה קשה). מכל מקום, תיק המוצגים מלמד על שורה של אירועי תקיפה או קטטה קודמים לתאונה, שבהם היה מעורב התובע, ועל מערכת יחסים קשה ובעייתית עם רעייתו, גרושתו דהיום. התובע החל לעבוד ב"דן" בחודש אוקטובר 1997. לטענת הנתבעות, במשך שמונת חודשי עבודתו שם "צבר" 7 מכתבי תלונה, לרבות בגין צעקות והעלבת נוסעים. ב"דן" החליטו להפסיק את העסקתו, ואף הוצא מכתב סיום העסקה ביום 20.4.98, אך בשל תאונה קודמת עוכב ההליך.
10. חרף זאת, וחרף העובדה שלגירסת התובע עצמו (שהרי תביעתו נסמכת על קביעות המל"ל), "נשא" עימו נכות נפשית קודמת של 30%, אניח, לטובתו של התובע, על סמך אותה תקופה שכן עבד ברציפות עובר לתאונה, כי הוא אכן מסוגל היה להתמיד בעבודה כלשהי לאורך זמן, וכי פוטנציאל ההשתכרות שלו (כולל תנאים סוציאלים) עמד, בערכי היום, על סדר גודל של 7,000 ש"ח נטו לחודש.
11. אין חולק, כי לאחר תום ימי המחלה (182 במספר), השתלב התובע בעבודה כנהג מונית, הן כשכיר והן כעצמאי (סע' 63 - 64 לסיכומי התובע). התובע גם צולם על ידי החוקר אמיר בלום תוך כדי עבודתו ביום 23.7.01. התובע טוען אמנם כי מדובר אך במספר נסיונות, כושלים למדי, לחזור את מעגל העבודה, עד שבסופו של דבר נגדע מקור פרנסתו כנהג עקב שלילת רשיונותיו לנהוג על רכב ציבורי או על משאית, אך לא הציג שום מסמך, תלוש שכר או דו"חות מס לגבי אותן שנים שבהן כן עבד, אפילו חלקית.
12. התובע מפרט בסיכומיו שורה של אירועים, המלמדים על החמרה במצבו של התובע ועל עלייה קשה ב"מפלס" העצבנות שלו, דבר שהשליך לא רק על חייו האישיים אלא גם על חייו התעסוקתיים, ובא לידי ביטוי באי היכולת לקבל מרות ולהתמיד. הנתבעות, לעומת זאת, טוענות להתחזות, ובכל מקרה תולות הכל במצבו הנפשי עובר לתאונה ובשימוש בסמים.