יסודה של התביעה שבפני בתאונת דרכים שארעה ביום 15.11.99, כאשר רכב המבוטח באמצעות התובעת, נפגע מאחור על ידי רכב המבוטח באמצעות הנתבעת, נהדף לפנים לעבר רכב נוסף וניזוק הן בחלקו האחורי והן בחלקו הקדמי.
ביום 29.10.02 שילמה הנתבעת לתובעת סך של 3,889 ש"ח בגין הנזק לחלק האחורי בו הכירה, ולטענתה מדובר בסכום סופי ומוחלט.
מאידך טוענת התובעת כי לא כן הוא, וכי עסקינן בתשלום סכום שאינו שנוי במחלוקת, ומכאן תביעתה לתשלום יתרת סכום הנזק בגין החלק הקדמי.
ובמה דברים אמורים:
בגב ההמחאה שנשלחה על ידי הנתבעת, נרשם כי התשלום הינו תשלום סופי ומוחלט, ולפיכך גורסת הנתבעת כי משחתמה התובעת על הסב ההמחאה והפקידה אותה בבנק, הכירה למעשה בכך כי בכך מוצו כל תביעותיה בגין התאונה, ואין לה תביעות נוספות.
הצדדים, שלא הגיעו לעמק השווה, הגישו כל אחד מהם תצהיר עדות ראשית, מבלי שנחקרו המצהירים, וכן הוגשו סיכומים מטעמם.
טוענת התובעת בפני כי עובר לחודש נובמבר 2002, קיים היה הסכם בעל פה בין חברות הביטוח, לפיו מקום בו עומדת תביעה אשר חלקה לפחות אינו שנוי במחלוקת, ישולם תחילה הסכום שאינו שנוי במחלוקת, ועל היתרה, באם לא יגיעו לעמק השווה, יתדיינו בבית המשפט.
הסכם זה שהיה כאמור בעל פה, קיבל צורה ותוכן בכתובים בחודש נובמבר 2002 בהסכם שנכרת בסמוך ל - 2.2.03, הקובע בסעיף 7 שבו כי תשלום שאינו שנוי במחלוקת, יועבר בשיק מיידי בין חברות הביטוח, ולא תהא בכך טענה של תשלום סופי בתביעה.
מאידך מכחישה הנתבעת בתצהירה מכל וכל הסכם זה, שכאמור היה בעל פה עובר לכריתתו בכתב, וטוענת מחד כי ההסכם בעל פה, עליו סמכה התובעת, לא היה ולא נברא מחד, ומאידך הסכמים יש לכבד - וזאת על פי עקרונות דיני החוזים.
בחנתי היטב את טענות הצדדים, ומצאתי לקבל את גירסת התובעת בענייננו ולדחות את גרסת הנתבעת.
אשר להסכם בעל פה שהיה נהוג בין חברות הביטוח, אמנם לא הובאו ראיות להוכחתו מעבר לתצהירה של הגב' תיקי מזרחי, אך גם לא הובאו ראיות לסתור למעט אמרה בתצהירה של גב' אורית ססנפר מטעם הנתבעת, ולאחר ששקלתי שתי הגירסאות מצאתי לקבל הגירסה כי הסכם שכזה בעל פה שריר היה וקיים, ולפיכך נסמכה עליו התובעת שחזקה עליה כחברת ביטוח שמצוייה היא בהסכמים ובדיני החוזים.
התובעת אף הביעה את עמדתה בנושא מיד ובסמוך מששלחה לאחר קבלת ההמחאה שני מכתבי דרישה לנתבעת, האחד ביום 20.11.02 והשני תזכורת ביום 2.2.03, אשר לא זכו למענה, אף לא למענה שלילי הקובע "כבר שילמנו את מלוא חובנו".
עצם משלוח מכתבי הדרישה מצביע כאלף עדים, כי התובעת לא ראתה בתשלום, כתשלום סופי ומוחלט אלא כתשלום על החשבון, וזאת על יסוד ההסכם בעל פה - ואכן הסכמים יש לכבד.
אין ספק כי משלוח מכתבי הדרישה בסמוך לאחר התשלום, מצביע על כוונתה הסובייקטיבית של התובעת, וזו גוברת על לשון החוזה, כאמור בהלכת אפרופים, שם נקבע כי חוזה מתפרש על פי אומד דעתם של הצדדים.
בנסיבות אלה, התרשמתי כי אומד דעתה של התובעת, אשר נסמך על ההסכם בעל פה, היה כי ההמחאה הינה לתשלום הנזק בגין החלק האחורי, אשר לא היה שנוי במחלוקת ואומד דעת זו קיבל ביטוי מלא במכתבי הדרישה, ואין עסקינן בטעות בכדאיות העיסקה, כפי שמנסה ב"כ הנתבעת לטעון בסיכומיו.
לציין במאמר מוסגר כי למעשה טענתה של הנתבעת הינה טענת "פרעתי" - קרי שילמתי את כל חובי על יסוד ההמחאה שנשלחה והחתימה שעל גבה, על כל המשתמע מכך לרבות נטל הראיה העובר לפתחה של הנתבעת להוכיח כי אכן היה בתשלום פירעון מלא סופי ומוחלט של חובה בגין הנזק שנגרם בתאונה נשוא תיק זה.
בנסיבות אלה סבורתני כי דין התביעה להתקבל.
התובעת רשאית היתה לסמוך על ההסכם בעל פה שבין חברות הביטוח (ושבסופו של יום נתגבש כדי הסדר בכתב ולא בחללו של עולם נתגבש) לפדות את ההמחאה כסכום שאינו שנוי במחלוקת, מאחר והתייחס לנזק בחלק האחורי בלבד ולעמוד על טענתה כי זכאית היא לפיצוי גם בגין הנזק לחלק הקדמי.
גם טענת ב"כ הנתבעת כי התנהגות שכזו נוגדת את הסדר הציבורי, שכן מעודדת היא פניה תכופה לערכאות, לא תעמוד לו שכן תמצא למד אם כך הם פני הדברים, הרי שגם סעיף 7 להסכם שנכתב ונחתם בין חברות הביטוח נוגד את תקנת הציבור ומעודד פניה לערכאות, דא עקא שההפך הוא הנכון. יש בהסדר שכזה כדי לפצות את הניזוק בגין אותו נזק שאינו שנוי במחלוקת, ובכך להקטין את נזקיו ולהותיר בידו הברירה לתבוע את אותו חלק השנוי במחלוקת בלבד.