הנתבעת היא יבואנית של כלי רכב מתוצרת B.M.Wמגרמניה כפי המפורט בסעיף 1 לכתב התביעה (שנכונות האמור בו אושרה בעדותו של התובע בתחילת חקירתו הראשית) ואין על כך מחלוקת, כפי שאין מחלוקת לעניין עובדות הרקע המפורטות בהמשך הדברים.
במהלך חודש ינואר 2001 התקשר התובע עם הנתבעת לצורך רכישת רכב B.M.Wבעיסקת "טרייד אין" עם רכבו הקודם, רכב B.M.Wמודל שנת 1996.
לתובע הוצע רכב B.M.W740 Iמודל שנת 2001 אולם התובע לא היה מעוניין באותו סוג רכב (להלן: "הרכב הישן") הואיל ובמהלך אותה שנה אמור היה לצאת לשוק הרכב מודל חדש של רכב B.M.W,קרי מודל 745 (להלן: "הרכב החדש").
לאור זאת, וככל הנראה מאחר והנתבעת הייתה מעונינת גם להיפטר מכלי הרכב ממודל הרכב הישן, הגיעו הצדדים להסכמה שבאה, בין היתר, לידי ביטוי במסמך בן עמוד אחד הוא נספח א' לכתב התביעה (להלן: "ההסכם").
עיקרה של ההסכמה היה בכך ש התובע יקנה את הרכב הישן באותה עת ויוכל לרכוש את הרכב החדש בעסקת "טרייד אין" עם הרכב הישן בתנאים שתוכנם הועלה על הכתב במסגרת ההסכם אך פרשנותם שנויה במחלוקת והיא העניין הנדון במשפט זה.
ההסכם נכרת באמצעות תשדורות פקסימיליה ולענייננו חשובות הפסקאות הבאות:
"2...התחייבותכם לבצע "טרייד אין" בין הרכב הנרכש כעת לבין
B.M.W
מהמודל החדש (745), ב
11/03 (להלן: "התאריך הכתוב"; הדגשה שלי - צ.כ) בתוספת של
עד (הדגשה במקור - צ.כ.) -.135000 ש"ח" (להלן: "פיסקת התובע").
לאחר פיסקה זו באה חתימת התובע.
לאחר חתימת התובע הוספה פיסקה, על ידי גורם מטעמה של הנתבעת, ונחתם על ידי הנתבעת והמסמך נושא את חתימת הנתבעת שוגר אל התובע.
וכך נרשם על ידי הנתבעת:
"מוסכם בין הצדדים כי ההפרש בסעיף מס 2 (פיסקת התובע - צ.כ.) הרשום לעיל הינו בין 135000 ש' לבין 150.000 ש.
ובנוסף בכפוף לשער המארק ובהתאם למצב הרכב המוחזר". (להלן: "פיסקת הנתבעת").
החל מחודש ינואר 2003 ועד לחודש ספטמבר אותה שנה, פנה התובע לנתבעת, תחילה למר רוני וייס (להלן: "וייס") המגדיר עצמו (סעיף 1 לתצהירו) כמנהל בנתבעת ולאחר מכן גם למר דן ברנר, מבעלי הנתבעת, בשלש תשדורות פקסימיליה לעניין מימוש האמור בהסכם אולם לא נענה וגם לא קבל כל תשובה (נספחים ב' ו ג' לכתב התביעה; להלן: "מכתבי התובע"); וייס אינו מכחיש בתצהירו את קבלת מכתבי התובע ואת העובדה שהנתבעת לא השיבה דבר למכתבי התובע במהלך תקופה של כתשעה חודשים; לעניין זה משמעות ראייתית כפי שיובהר להלן בהמשך הדברים.
ביום 1.9.03 שיגר ב"כ התובע מכתב נוסף לנתבעת בו הוא דורש מימוש העיסקה (נספח ד' לכתב התביעה) ורק לאחריו התבררה עמדת הנתבעת באשר לעיסקה, כאמור במכתב הנתבעת מיום 23/9/03, נספח ה' לכתב התביעה.
כפי שעולה כפשוטו מההסכם וממכתבי התובע, לפי תפיסתו של התובע הוקנתה לו זכות לקבל את הרכב החדש, קרי רכב חדש מודל שנת 2004 דגם B.M.W745, בחודש נובמבר 2003, וזאת תמורת מסירת הרכב הישן והוספת סכום שלא יעלה על סך של -.150,000 ש"ח (והתובע מוכן להסכים, ללא צורך במחלוקת פרשנית נוספת, שההפרש יהיה בגובה הסכום הגבוה יותר מבין השנים הנזכרים בפיסקת הנתבעת), כאשר סכום זה צמוד לערך המרק הגרמני ליום כתיבת ההסכם וגם לעניין זה מקבל עליו התובע שהמדובר בהצמדה לשער האירו, לאחר שינוי שיטות המטבע באירופה (ראה סעיפים 9 ו 10 לכתב התביעה).
מוסכם על שני הצדדים ששווי ההטבה המגיע לתובע לפי תפיסתו את ההסכם, והוא שווי הפיצוי הנתבע על ידיו בתביעה עקב סירובה של הנתבעת לבצע את העיסקה בגין הרכב החדש, מגיע לכדי סכום של -.262,865 ש"ח ליום הגשת התביעה (סעיף 11 לכתב התביעה, סעיף 17 לסיכומי טענות הנתבעת; להלן: "סכום התביעה").
גישת הנתבעת לעניין ההסכם, כפי המכתב נספח ה' הנ"ל התבססה על שני טיעונים בסיסיים: הראשון, התאריך הכתוב אינו התאריך הנכון והוא נרשם בטעות כאשר המועד הנכון שצריך היה להיות רשום שם הוא 11/01 (להלן: "המועד הנטען"); השני, מורכב הרבה יותר, ומתייחס לעניין תוספת המחיר שהיה על התובע לשלם בנוסף לערכו של הרכב הישן; לפי טענת הנתבעת יש לייחס את הפער בין מחיר הרכב הישן למחיר הרכב החדש לשני גורמים: עליית שער המרק ותוספת מחיר הנובעת מעצם היותו של הרכב החדש רכב מדגם שונה; לגישתה, על התובע היה לשאת במלוא הפרש המחיר הנובע מהרכיב עליית שער המרק ורק לגבי הרכיב הראשון ישא התובע בהפרש שלא יעלה על -.150,000 ש"ח (ראה מכתב התובעת וכן סעיף 7 לתצהיר וייס).
קשה לקבוע עמדה לגבי הגישות השונות להסכם על פי הגיון מסחרי כלשהו. יש ממש בגישתו של התובע לפיה עם תתקבל טענת הנתבעת, משמעותה היא שהתובע היה אמור להחליף את כלי הרכב אותו רכש בתוך תקופה של פחות משנה, ובתוספת מחיר נכבדה ואין בכך הגיון רב (ראה סעיף 13 לסיכומי טענות התובע); מאידך,לטעמי אין בכך גם חוסר הגיון בולט עד כדי אי סבירות לקבל אפשרות כזו.
הוא הדין לעמדת הנתבעת; אכן אם תתקבל גישת התובע, משמעות הדברים היא שהנתבעת נטלה על עצמה סיכון רב ביותר בחיזוי המחיר העתידי של הרכב החדש מעל ומעבר למקובל אצל וייס וההטבה המתקבלת לתובע מכך היא בשיעור של למעלה מרבע מליון ש"ח, הוא סכום התביעה (ראה עדות וייס בעמ' 8 לפרוטוקול); מאידך, גם מצב דברים זה אינו בגדר אבסורד מוחלט הואיל ולנתבעת יש שיקולים שונים של שמירה על לקוח קבוע, רווחים שתניב מטיפולים שוטפים ברכב ורכישת חלפים, הפטרות ממלאי קיים של דגם ישן ועוד (עדות וייס בסוף עמ' 9 ובתחילת עמ' 10 לפרוטוקול) ויתכן גם שוייס (שכמסתבר, לא הוא היה זה אשר רשם את פיסקת הנתבעת ולכך כמובן משמעות רבה), טעה בחישוב המחירים והסיכונים ובוודאי שטעות כזו, שלא הוכחה, אינה אלא טעות בכדאיות העיסקה שאין בה כדי להביא לתוצאות המאיינות את החוזה שבין הצדדים [ סעיף 14(ד) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973 ].