1. זו תביעה שטרית שהוגשה על ידי התובעת, כאוחזת בשיקים שנמשכו על ידי הנתבע ונמסרו לה וחזרו כבלתי נפרעים. ואולם, אף שמדובר בתביעה שטרית, הרי שלצורך הדיון בזכויות הצדדים, מאחר שמדובר בצדדים קרובים לפי טענת התובעת, יש לדון בתביעה כתביעה רגילה שבה על התובעת להוכיח את תביעתה, והחזקות בפקודת השטרות לא יעמדו לתובעת (ראה רע"א
NORDLAND PAPIER AG 6250/98
נ' מפעלי ייצור והוצאה לאור (ירושלים) מ.ס.ל. בע"מ, פ"ד נג(2) 274, ע"א 00 /6909
בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קבוצת אריה יצחקי בע"מ נה (4) 83, וראה ב דנ"א 98 / 258
ויקטור צמח נ' רחל שלשבסקי נה (4) 193, 196: "העותר והמשיבים הם צדדים קרובים. כל הגנה העומדת למשיבים כנגד זכות העותר על-פי עיסקת היסוד (ההסכם השני) עומדת להם גם כנגד התביעה השטרית"). יצויין, כי אף בהיות התביעה שטרית, אם הוכיח הנתבע קיומו של לחץ, על התובע הנטל לשכנע שהחוב הקודם אותו ביקש לגבות כשר כשלעצמו וחזקת הערך לא תעמוד לו (ע"א 784/81
שפיר נ' אפל פ"ד לט (4) 149). אציין, כי טענת הנתבע היא שהם אינם צדדים קרובים ואין ביניהם כלל יריבות, אבל התובעת היא המסתמכת על היות השיקים שטר ועל החזקות, ועל כן, יש לדון בתביעה לפי טענתה, הכוללת גם את הטענה שהיא צד קרוב לנתבע.
2. התובעת טענה שניהלה חנות ספרים בשפה הרוסית והיתה הבעלים של החנות, כאשר חברה לחיים, מרק ברנפלד עבד עימה בחנות. לגירסתה, בתחילת 91 הזמין ממנה הנתבע ספרים לחברה שבניהולו, וסוכם שהחברה תרכוש את כל מלאי הספרים והקלטות בחנותה תמורת 67% מהערך שבו תימכר הסחורה בחנות הנתבע בתל אביב. התשלומים נועדו להתפרש על פני שנתיים עד שלוש שנים, כשבמשך תקופה זו תמכור החברה את הסחורה וניתן יהיה לערוך חשבון מדויק. לעדותה, ערך הסחורה היה כ- 300,000 ש"ח, והיא סיפקה את הסחורה במלואה. שנים מהשיקים נפרעו, אך 12 שיקים עוקבים בסך 10,000 ש"ח כל אחד מיום 28.11.91 לא נפרעו. לטענתה, על השיקים חתמו מאחוריהם הנתבע ואביו כערבים. משלא נפרעו השיקים, פנתה בדרישה לפורעם אך הנתבע טען שאין מכירות. בשנת 92 ילדה התובעת וחברה לחיים נטל על עצמו הטיפול בענין. כעבור זמן מה, בשנת 93, קיבלה טלפון מהנתבע שהגיע אליו לחנות אדם לגביית החוב. בשיחת הטלפון לדבריה סוכם כי הנתבע ימסור מספר שיקים בהתאם לתחשיב שלו על המכירות שהיו. בהתאם קיבלה 10 שיקים על סך 6,500 ש"ח כל אחד. כל השיקים נרשמו כמשוכים על ידי החברה כשהנתבע נרשם כנפרע ומסב את השיקים. השיקים חוללו. התובעת, לפי עדותה, פתחה תיק הוצל"פ בשנת 93 לגביית השיק הראשון ואחר כך תיק נוסף לגביית השיקים הנוספים. הליכי ההוצל"פ לא הניבו דבר, והיה קשה לאתר את הנתבע. השיקים בסדרה הראשונה הועברו למר צמח כדי ליטפל בגבייתם. לאחר זמן בסוף שנות ה- 90, ביקשה התובעת ממר צמח לבדוק את מצב הנתבע ואביו והוא מצא שיש סיכוי מעשי לגבות את החוב, ולכן ייפתה את כוחו לפעול לגביית החוב. התובעת טוענת כאמור כי השיקים נשוא התביעה נמסרו לפי הסכם בשיחה טלפונית בינה לבין הנתבע ולא עקב אונס.
הנתבע טוען כי עד שנת 2000 היה בעליה של חברת בוליסלבסקי בע"מ שניהלה חנות ספרים ברח' אלנבי 72 בתל אביב ואז מכר את החנות ועזב לפראג. בשנת 91 הגיע אליו מרק ברנפלד והציע למכור לחנות ספרים בשפה הרוסית. הוא התחייב לספק ספרים מדי חודש במשך כשנה, וקיבל כ- 10 שיקים משוכים על ידי החברה. לטענת הנתבע, הספרים לא סופקו ולכן בוטלו השיקים. בשנת 93 התברר לנתבע מפי ברנפלד שהוא העביר את השיקים לאדם בשם חיים עזר. ביולי 93, בשעות הערב הגיע חיים עזר עם חבר, ואיימו על הנתבע, ולכן נתן להם סדרה שניה של שיקים, מהם השיקים הנדונים בתביעה. לאחר שהשיקים חזרו, ביום 18.10.93, הגיעו לחנות שני סחורים שאמרו שחיים עזר שלח אותם וניסו להוציא ממנו כספים תוך שימוש בכוח ואיום ברצח. חיים עזר אישר טלפונית, לעדות הנתבע, ששלח אותם. לבסוף הסכימו לחזור כעבור שבוע לקבל את הכסף. למחרת הגיש הנתבע תלונה במשטרה על סחיטה ואיומים ופירט את מספרי השיקים שהוצאו ממנו בכפיה. לאחר מכן, למיטב זכרונו, נאסר על יהם להתקרב לחנותו.
3. מטעם התובעת העידו התובעת ויצחק צמח. מרק ברנפלד, או ברטפלד, שאף לגירסת התובעת היה מעורב באירועים נשוא התביעה, לא העיד. לפי עדותה של התובעת, הוא גר בחיפה, והעסק שלו בחיפה, והיא מסרה את כתובתו לעורך דינה, אבל לא ניסתה לקבל ממנו עדות, כי הם לא בקשר והיחסים ביניהם קשים ומתוחים (עמ' 19). מלבד אמירה כללית זו לא ניתנה ולא הוכחה שום סיבה לאי העדתו של מרק הנ"ל, שהוא עד הכרחי לאירועים בתיק זה. על פי הדין, יש להסיק מאי העדתו של עד רלבנטי זה, כי אילו היה מעיד היה סותר את גירסת מי שלא העידו (ע"א 465/88
בנק למימון ולסחר נ' סלימה מתתיהו פ"ד מה (4) 651). כך גם לגבי עד נוסף, הוא נציגה של התובעת שהיה נוכח בעת שהנתבע לפי גירסת התובעת ערך עימה שיחה טלפונית והסכים לתת שיקים, וקיבל לידיו את השיקים. גם עד זה לא הוזמן ולא העיד, ללא שום הסבר. ואולם, לא רק בגלל אי העדתם של העדים האלה, איני מאמין לגירסת התובעת, אלא בגלל התרשמותי מעדותה ועדות מר צמח מטעמה, ומכל הסיבות הבאות:
א. גירסת התובעת שניהלה בשנת 91 חנות ברח' הרצל 86 לממכר ספרים וקלטות בשפה הרוסית נסתרה. היא נדרשה להוכיח זאת, וניתן צו לפיו עליה להמציא מסמכים לרבות אישור מס הכנסה על פתיחת עסק או ניהול עסק, אישור ניהול ספרים, אישור מע"מ, רשיון עסק, הסכם שכירות, תשלומי ארנונה. התובעת לא המציאה מסמכים אלה. בחקירתה הנגדית אף סתרה את תצהירה וטענה שחלק מהשנה ניהלה עסק ברח' נורדאו ולא ברח' הרצל, דבר המסביר מדוע אין לה ראיות על תשלומי ארנונה (עמ' 12). כל מה שהוגש הוא אישור יועץ מס שניהל ספרים. אישור זה לא הוגש כמוצג, ויועץ המס לא בא להעיד על נכונותו. האישורים האמורים שנצטוותה התובעת להגיש, ואשר ניתנים היו להגשה כתעודות ציבוריות ללא עדות או שמסמכים שעליהם חתומה התובעת לא הוגשו. גם במהלך החקירה הנגדית שאלתי את התובעת מה הבעיה לפנות לביטוח לאומי ולמס הכנסה לבקש אישורים, אם באמת היה עסק, והתשובה היתה שזה לוקח זמן. ניתן זמן מספיק. איני מאמין איפוא לתובעת שניהלה חנות לספרים וקלטות בשנת 91 ברח' הרצל בחיפה, כטענתה.
ב. מסקנה זו מתחזקת לאור דברי התובעת בסעיף 8 לתצהירה, כי כשקיבלה את השיקים הראשונים הפקידה אותם כשיקים דחויים בחשונה בבנק ולצורך כך הטביעה את חותמת החנות וחתימתה על גב השיקים. ואולם, לפי מסמכים שהוגשו עוד לפני שמיעת הראיות, על פי דרישת הנתבע, הוברר כי החשבון אינו חשבונה אלא חשבונו של מרק, וגם החתימה אינה שלה אלא של מרק. התובעת אישרה זאת בעמ' 10, מייד לאחר שהעידה שוב שזו חתימתה. מכאן, שנסתרו דבריה של התובעת בסעיף 8 לתצהירה. בסיכומיה מעלה התובעת גירסה חדשה הסותרת את האמור בתצהירה, ולפיה מרק לא עבד מטעמה בעסק אלא היה שותפה בעסק. מלבד העובדה שבמישור כתבי בי דין זו הרחבת חזית בלתי מוסכמת, הרי זו גירסה כבושה הסותרת חזיתית את הגירסה הקודמת. איני יודע אם הגירסה השניה נכונה. נראה דווקא שהעסק לא היה כלל של התובעת אלא של מרק בלבד, שהוא בלבד היה בעל החשבון, אך בכל מקרה הגירסה הראשונה, שהיא הגירסה היחידה שיש לבחון, אינה אמת. התובעת לא היתה בעלת עסק כאמור.
ג. גירסת התובעת היא שהטילה על מרק את הטיפול בגבייה, וגירסתה בסעיף 12 היתה שהשיחה הטלפונית שבה הגיעה להסכם עם הנתבע על קבלת השיקים היתה לאחר שאישרה את דברי הנתבע שהגיע אליו אדם מטעמה לגביית החוב, אך כאשר נדרשה התובעת להתיחס לכך במסגרת חקירתה הנגדית ענתה בעמ' 19 שלא ידוע לה שמרק שלח מישהוא. זו סתירה המצביעה על אי אמינות התובעת. יש רק לשער שהסיבה לסתירה היא שהתובעת כלל לא עסקה בכך, ואינה בעלת העסק ואינה יודעת דבר על כך ולכן היא מסתבכת בסתירות.
ד. מר יצחק צמח בא לחזק את עדות התובעת. לפי גירסתו, פגש את התובעת בסוף 94 או תחילת 95 ושמע ממנה את סיפורה וסיכם שינסה לגבות את החוב. בשנת 97 איתר את הנתבע ודיבר על ליבו שישלם את החוב, והנתבע הסכים לשלם לאחר שימכור דירה. משלא עשה כן הנתבע, מסרה לו התובעת את השיקים ע"ס 10,000 ש"ח לגבייה והוא הגיש תביעה ביום 18.6.00 ואחר כך תביעה נוספת בה דרש תשלום ביום 21.11.00. הוא קיבל פסקי דין בתיקים אלה ואף הטיל עיקול במסגרת תיקי הוצל"פ. ואולם, הנתבע פנה בבקשה לביטול פסקי הדין והתיישנות וזו נענתה על ידי מר צמח לאחר בחינת הדברים ולכן נמחקו התביעות. מר צמח לא צירף את התביעות לתצהירו, כפי שהיה צפוי שיעשה. היתה לכך סיבה טובה, שכן מר צמח, שאין ספק שלא סיפק לנתבע ולחברה שלו מעולם ספרים ו/או קלטות, טען בכתב התביעה שסיפק לנתבעים ספרים וקלטות והוא עצמו קיבל את השיקים מהנתבע. מר צמח נשאל על כך, ולמרות שטען שהחזיק משרד לגביה שאצלו עבדו עורכי דין, התחמק בתשובותיו וענה, בניגוד למציאות, שהוא לא הגיש את התביעה אלא עורך דין מטעמו, והוא לא זוכר מה כתוב בתביעה כי עברו 8 שנים (הזמן עובר מהר אצל מר צמח משנת 2000 עד 2005), והכוונה שלו היתה שהיא ייפתה את כוחו להגיש תביעה והוא היה כאילו התובע אבל היא סיפקה את הספרים. זו סתירה לאמור בכתב התביעה שם לא מוזכרת בכלל התובעת אלא רק מר צמח כמי שסיפק. איני מקבל את גירסתו שעורך הדין כתב את זה ככה והוא חתם. מר צמח הוא זה שמנהל את הענינים ואינו מריונטה בידי עורכי דין שהוא מעסיק. לא רק את עניניו מנהל מר צמח. אף שהעיד שאינו זוכר מי יצר את הקשר עם עו"ד וקסמן, מעדותו עולה שהוא שילם את שכר טירחתו של עורך הדין, וכאשר ניסה להתחמק ולומר שהילווה לתובעת את הכסף, הסתבר שגם החשבונית יצאה למר צמח ולא לתובעת. נראה לי כי מר צמח הוא ששכר את שירותיו של עו"ד וקסמן. הוא המחזיק בשיקים. הוא שיזכה לתמורת השיקים, למרות דבריו שהתובעת תקבל את התמורה. מעמדו אינו מעמד של עוזר ומיופה כוח אלא של בעל הדין האמיתי, כאשר התובעת משמשת רק חזית.
ה. דוגמא נוספת לכך שהתובעת אינה בבעלת הדין האמיתית, היא שבתצהירה נרשם שם בן זוגה מרק ברנפלד. כמובן שהתובעת יודעת את שמו של בן זוגה ואבי בנה. בעדותה אמרה שהשם הוא ברטפלד ולא ברנפלד. כשנשאלה למה הצהירה ששמו ברנפלד, השיבה שזה לא מוריד מהחוב של הנתבע. לאחר מכן, כאשר ניתנה לה הזדמנות נוספת, ענתה שעורך הדין רשם את התצהיר. אני מקבל את עדותה במובן זה, שלתובעת אין מילה בניהול המשפט ובניסוח התצהיר מטעמה, ומכיוון שהיא לא בעל הדין האמיתי, אין זה משנה לה כיצד נרשם שמו של אבי בנה.
ו. התובעת נשאלה אם נכון שהשיקים לא נמסרו בנוכחתה. תשובה (בעמ' 17) היתה שהיא לא זוכרת איזה סדרות נמסרו על ידה ואיזה על ידי חבר שלה. לאחר מכן אישרה שלגבי השיקים נשוא התביעה הם נמסרו לאדם אחר והגיעו אליה. כאמור, לא הובא לעדות מי שקיבל את השיקים פיזית, שבודאי היה עד לסיכום. עם זאת, תמוה מאד שהתובעת זוכרת בדיוק מה סוכם בשיחת טלפון ביולי 1993 אבל לא זוכרת מי קיבל שיקים ומתי הפקידה ובאיזה סדר. אני מבין למה היא לא זוכרת, כי היא לא עשתה זאת. היה זה מרק או מישהוא אחר ולא היא. היא בכלל לא היתה מעורבת בכך ושיחת הטלפון, איני מאמין שנערכה איתה.
לסיכום פרק זה, אני קובע שאיני מאמין לתובעת ולעד מטעמה, ולא ניתן לבסס על דבריהם קביעה עובדתית כלשהיא.
4. לא תמיד חייבים לבסס את הוכחת התביעה על עדויות מטעם התובעת. ניתן להסתמך גם על עדות הנתבע. ואולם, אף שיש קשיים בעדות הנתבע, בעיקרו של דבר אני מקבל את גירסתו, שלא נסתרה, בדבר איומים שהביאוהו להוציא את השיקים נשוא התביעה. אפרט את שיקוליי:
א. אני מקבל את גירסת הנתבע שנתן את השיקים בטרם קיבל סחורה. גירסה זו מתחזקת מהעובדה שלפי גירסת התובעת היה צריך לערוך חישוב של המגיע ומהעובדה שהשיקים בסדרה הראשונה לא הופקדו עם קבלתם כשיקים דחויים אלא רק באיחור, ומכאן שהיו שיקים לבטחון.
ב. הנתבע הסתבך בעדותו מדוע לא שילם את יתרת השיקים. איני מקבל את עדותו שלא סופקה סחורה כלל. הוא עצמו העיד שחלק מהסחורה סופקה. אני מעדיף את גירסתו שהחברה נקלעה לקשיים, העולים גם מהעובדה שהחשבון נסגר. אילו היתה זו תביעה שטרית, היתה זו טענת כשלון תמורה חלקי בלתי קצוב, אבל כפי שפרטתי לעיל, התביעה נדונה כתביעה בין צדדים קרובים, וטענת כשלון תמורה חלקי בלתי קצוב אינה עומדת.
ג. איני רואה חשיבות לשאלה אם מתן השיקים היה ביולי או בקיץ. זה אותו דבר.
ד. בניגוד לתצהירו שבו טען שעשה את עסקיו עם מרק, בחקירתו הנגדית אמר שהתשלום היה "עבור יונינה". זו סתירה. ניתן ליישב את הסתירה בכך שהנתבע התיחס בחקירתו לתובעת העומדת מולו, אף שבתלונתו למשטרה לא הזכיר אותה כלל, אבל בכל מקרה, הדבר מצביע על אי אמינות מצידו של הנתבע.
ה. אף לפי גירסת הנתבע, הוא לא התלונן במשטרה מייד עם מסירת השיקים באילוץ, אלא רק כעבור שלושה חודשים, לאחר שהשיקים חזרו ובאו אליו עוד פעם. זה פוגם באמינות גירסתו על האיום שחש.
ו. בניגוד לגירסת הנתבע כאילו ביטל את השיקים, הם לא בוטלו אלא חזרו עקב העדר כיסוי וחשבון מוגבל.
ז. הנתבע "לא זכר" אם דיבר בטלפון עם התובעת בעת מסירת השיקים.