התאונה
1. ביום 17/03/1991 נערך יום ספורט "היתולי" באצטדיון כפר בלום במסגרת פעילות בית הספר האזורי "עמק החולה" (להלן: "
בית הספר ו/או הנתבעת"). במסגרת משחקי הספורט קפץ התובע 1 (להלן: "
התובע"), שהיה אז תלמיד בכיתה ט', (יליד 1976) קפיצה לרוחק ונפגע בברכו השמאלית (להלן: "
התאונה ו/או האירוע"). כתוצאה מהתאונה פונה התובע לתחנת מגן דוד אדום קריית שמונה, שם טופל בשאיבת שומן ודם מהרגל הפצועה. לאחר שלושה ימים, פנה לבית חולים רבקה זיו בצפת ומשם הופנה לבית חולים פוריה בטבריה. הוא טופל בשאיבת דם ממקום הפגיעה ובחבישה וניתנה הוראה של מנוחה מוחלטת. ביום 21.3.91 סבל התובע מכאבים עזים ברגל ואושפז בבית חולים פוריה למשך שלושה ימים. התגלה, כי נקרעו הרצועות והגיד ברגל וכי העצב מעוך. נמצא שבר באזור הפגיעה. התובע עבר ניתוח לאיחוי הגידים והרצועות, ובסיומו הושמה הרגל בגבס. ביום 12.4.91 הוסר הגבס והותקן לתובע מכשיר הליכה A.K. לאחר כחודשיים הוחלף מכשיר ההליכה במכשיר תמיכה לברך, שלו התובע נזקק עד היום. לפי חוות דעת רפואית של ד"ר י' פישמן, מומחה לכירורגיה אורטופדית, 28.9.98נקבעה לתובע נכות רפואית בתחום האורטופדי כתוצאה מהנזק בעצב הפרוניאוס ברגל השמאלית בשעור של 20% לפי סעיף 32(2)א'(3) של התקנות, ובגין ההפרעות התפקודיות הקיימות בברך השמאלית בשעור של 20% לפי סעיף 35 (1) ג' של התקנות. מומחה זה העריך בסיכום את סך-הכל הנכות התפקודית המשוקללת הצמיתה כתוצאה מהארוע הנדון בשעור של 36%.
2. התובע 1, אביו (תובע 2) ואמו (תובעת 3) יחד עם הקיבוץ בו הם מתגוררים (קיבוץ עמיעד - תובעת 4) תובעים בגין רשלנות את בית הספר בו למד התובע 1. התובענה הוגשה ביום 3.1.95 וביום 16.3.95 נשלחה הודעה לצד שלישי, משרד החינוך. במקור התביעה הוגשה לבית משפט השלום בחיפה (אז' 231/95). ביום 28.12.98 נקבע כי יש להעביר את התיק לבית המשפט המחוזי מכיוון שבא-כוח התובעים אמר שהגיש חישוב נזק מפורט "העולה על סמכות העניינית של ביהמ"ש הזה ולכן אם לא נסיים את התיק בפשרה יש להעבירו לביהמ"ש המחוזי" (פט. עמ' 11 שו' 21).
טענות התביעה
3. לטענת התובעים, האחריות לקרות התאונה רובצת על הנתבעים אשר חבים כלפי התובע חובת זהירות , וברשלנותם, היפרו חובה זו. ב"כ התובעים טוען, כי הקפיצה האמורה בוצעה בהוראת אדם מוסמך מטעם בית הספר בו למד התובע ובהעדר מורה לחינוך גופני או אחראי אחר בעל כישורים הולמים ליד בור הקפיצה. כמו כן נטען, כי הנתבעת לא דאגה לתקינות בור הקפיצה ולכמות מספקת של חול עובר לקפיצת התובע. נטען כי גובהו ומשקלו של התובע לא נלקחו בחשבון. כמו כן, התרשלו הנתבעים (לפי התביעה) בכך שהורו לתובע, לאחר שנפגע, לדדות בעזרת שני חברים לרכב פרטי לצורך מתן טיפול רפואי ולא העבירו אותו על אלונקה לשם כך.
טענות הנתבעת והצד השלישי
4. הנתבעת כופרת באחריותה לאירוע. נטען, כי בור הקפיצה היה תקין והייתה בו כמות מספקת של חול. כן נטען כי התובע לא הוכיח שלא הודרך כראוי לפני הקפיצה או שהמורים התרשלו בדרך כלשהי. בנוסף, טוענת הנתבעת, אין בסיס לטענה בדבר גובהו ומשקלו של התובע, אשר לטענתו לא נלקחו בחשבון בזמן הקפיצה. בעניין הטענה בדבר פינוי התובע מהמקום לאחר קרות התאונה, טוענת הנתבעת, כי מנהלה נהג כיאות כאשר פינה את התובע ברכבו הפרטי לתחנת מד"א בקריית שמונה.
הצד השלישי, משרד החינוך, טוען כי התובע אכן נפגע כתוצאה מנחיתה לא מוצלחת, אולם האירוע קרה במהלך פעילות ספורטיבית רגילה ושגרתית, שלא הייתה כרוכה בסיכון מיוחד. נטען כי פעילות הספורט התרחשה באצטדיון אתלטיקה שרמת אחזקתו גבוהה במיוחד ואירוע התאונה היה פתאומי וספונטאני, שהמורים לא יכלו לצפותו מראש או למנעו.
העברת נטל ההוכחה
5. התובעים טוענים כי יש להעביר את נטל ההוכחה בשל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין. די בכך שאחד התנאים המנויים בסעיף איננו מתקיים כדי שחובת ההוכחה לאי קיום הרשלנות לא תעבור אל הנתבעת. במקרה שבפניי, לא הוכח, כי התובע לא ידע או לא יכול היה לדעת מה היו הנסיבות שגרמו לתאונה וכן לא הוכח כי אירוע המקרה שגרם לו לנזק מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבעים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שנקטו זהירות סבירה. אין מקום, לכן, להעברת נטל ההוכחה אל כתפי הנתבעת.
האחריות לקרות התאונה
6.
א. הקפיצה האמורה בוצעה בהוראת אדם מוסמך מטעם ביה"ס ובהעדר מורה לחינוך גופני או אחראי אחר בעל כישורים הולמים ליד בור הקפיצה.
התובע טוען כי הקפיצה בוצעה בהתאם להוראת בית הספר, ובשעה שקפץ לא היה באזור מורה שיפקח על הקפיצות. המורה לחינוך גופני שהיה אחראי על יום הספורט מטעם בית הספר, אלי חסון, העיד כי (עמוד 81 לפרוטוקול בשורה 15-16):
"הדבר לא נכון. היו שני מורים מקצועיים, אני ועוד מורה מקצועית והיה לכל קבוצה מחנך כיתה צמוד לקבוצה."
בע"א 773/89
שלמה ברדה נגד אורט ישראל, תק-על 92, 4 נקבע:
"אין זה ברור כלל ועיקר שפעולת ספורט של הטבעת כדור בסל על ידי נער בן 15 שנים הינה פעולה שיש עימה סיכון אשר על מורה סביר וזהיר למנעה."
ב-ע"א 715/79
גדעון דניאלי נגד אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2) 764, 772 א' נקבע:
"(ג) ראוי שהמורה יהיה בקרבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר; אך מובן, מאידך גיסא, כי המורה אינו יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטאנית, שאינה צפויה מראש. במשחקי ספורט, למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן, אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים.
(ד) כאשר נבחנה שאלת הפיקוח והשפעתה על אירועו של הנזק, נבחן נושא זה בשני שלבים: ראשית, נשאלת השאלה, אם היה פיקוח נאות, וכאשר התשובה שלילית, אם יש ליחס את הנזק שנגרם להעדרו של הפיקוח."
לא הוכח כי אכן בעת שקפץ התובע, לא נכח במקום מורה אחראי. התובע לא הביא עדות של מי מחבריו לכיתה שנכחו בעת שביצע את הקפיצה. גם הנתבעת ו/או משרד החינוך לא העידו את המורה השנייה, שנטען על ידיהם כי נכחה במקום, אולם התובע הינו בעל הדין שיש לו עניין מהותי בתוצאות התביעה והנושא בנטל השכנוע, והוא יכול היה לזמן כעד את מי מהנוכחים באירוע. אינני רואה סיבה שלא לקבל את עדותו של המורה חסון. גם אם אצא מנקודת הנחה, כי לא היה במועד קפיצתו של התובע ובסמוך לבור הקפיצה אדם מוסמך מטעם בית הספר, הרי שיש לבחון האם קיומו של פיקוח כזה היה יכול למנוע את הנזק. נראה, כי גם אם היה במקום מורה לחינוך גופני, לא היה ביכולתו למנוע את הנחיתה ה"לא מוצלחת" של התובע. ה"נחיתה" הינה תגובה ספונטאנית ובלתי נמנעת. ספורט הוא, מטבעו, תחום שנושא עמו סיכון מסוים, סביר וצפוי מראש, העלול לגרום לנזק גופני. כל פיקוח של אדם מוסמך ואחראי, כמו מורה, אינו יכול למנוע מעידה, נפילה או כמו במקרה שלפנינו, קפיצה שמובילה לנחיתה לא מוצלחת. העדרו או הימצאו של מורה לחינוך גופני בסמוך מאד לעמדת הקפיצה לא יכולה להשפיע על קרות הנזק אלא אם כן, בור הקפיצה לא היה תקין. ראו בהקשר זה גם להלן סעיף 8 לפסה"ד.
גם הטענה לפיה איש לא גרף את החול לאחר כל קפיצה, לא הוכחה. סביר יותר להניח, בהעדר הוכחה, שהחול נגרף מאשר שלא נגרף. זאת בשל הסיבות בגינן גורפים את החול: ראשית כדי למנוע היווצרות של שקעים בבור הקפיצה, ושנית כדי למדוד במדויק את התוצאה של כל תלמיד. בעמ' 81 לפרוטוקול העיד אלי חסון בשורות 7-9:
"
גם זה לא נכון. אנחנו תמיד בקפיצות ממנים תלמידים עם מגרפה צמודה, שהתפקיד שלהם אחרי כל קפיצה ואחרי המדידה לתת משיכה של החול כדי שיהיה מצב תקין".
לכן, גרסה הגיונית ומקובלת יותר היא שהיה מי שגרף את החול לאחר כל קפיצה, ויישר אותו כך שהקופץ הבא בתור יוכל לבצע קפיצתו ללא סיכונים מיותרים.
ב. אי תקינות בור הקפיצה וכמות לא מספקת של חול