א. מבוא
1. התובעת הרשומה בתעודת הזהות שלה כילידת 8.8.1942, היתה מבוטחת אצל הנתבעת 1 (להלן: "קופ"ח"). לטענת התובעת הינה ילידת 9.8.1943. ביום 17.10.97 נרשם בתיקה הרפואי בקופ"ח
"שבוע ימים כאבים ברגל שמאל בחלק התחתון של השוק. נבדקה על ידי אורטופד גרב אלסטי ללא שיפור...". ביום 29.3.99 נותחה התובעת בבית החולים תל-השומר לאחר שנמצא אצלה על חוט השדרה מול חוליה D7 גידול מסוג מנינגיומה (להלן: "הגידול"), אשר לחץ קשה על חוט השדרה. לאחר הניתוח סבלה התובעת מפרפלגיה מלאה, כאשר עם הזמן מצבה השתפר מעט.
לטענת התובעת הנתבעים אחראים לנזקים שנגרמו לה מאחר ובשל התרשלותם בטיפול, התאחרו מעל לשנה באבחון הגידול, אשר נתן את אותותיו כבר ביום 17.10.97. כתוצאה מהאיחור באבחון הפכה לנכה לאחר הניתוח.
2. הנתבעים טענו כי דין התביעה להידחות. לגרסתם, התובעת זכתה לקבל מהם טיפול מסור, נעשו לה בדיקות שונות ומרובות, וכי היה קושי לאבחן את מחלתה משהתפתחה באופן לא אופייני. הנתבעים אף טענו כי הם אינם אחראים לנזקיה של התובעת, משלא הוכח הקשר הסיבתי בין האיחור, הנטען, באבחון, לבין מצבה הרפואי של התובעת לאחר הניתוח.
ב. שאלת האחריות
(א) כללי
3. התובעת הסתמכה על חוות דעתו של פרופ' קונסטנטיני, מומחה בנוירוכירורגיה להוכחת טענתה כי הנתבעים אחראים לנזקיה. מטעם קופ"ח העיד פרופ' רייכנטל, אף הוא נוירוכירורג, אשר תמך בעמדתה, כי לא התרשלה בטיפול שהעניקה לתובעת. המדינה העידה מטעמה את הנוירוכירורג ד"ר רזון אשר קבע בחוות דעתו, כי רופאי המדינה לא התרשלו בבדיקות שעשו לתובעת, ולפיכך אינם אחראים לנזקיה.
פרט למומחים הרפואים העידה התביעה מטעמה לשאלת האחריות, את התובעת שסיפרה על הטיפול הרפואי שקיבלה, והבדיקות הרפואיות שעברה. הנתבעים העידו את ד"ר שטרייכר, רופאת המשפחה שטיפלה בתובעת במהלך האירועים הרלבנטיים לתביעה, ואף המשיכה לטפל בה בעת שמסרה את עדותה, ושני רופאים מומחים בתחום האורטופדיה, ד"ר ביין וד"ר מירובסקי, עובדי מדינה, אשר בדקו את התובעת במהלך התקופה הרלבנטית לענייננו.
(ב) האם העד המומחה שהתביעה הביאה הינו העד המתאים מבחינת תחום התמחותו, לגבי שאלת האחריות, לנוכח השאלות הטעונות הכרעה.
4. נטען על ידי קופ"ח כי היה על התביעה להעיד מטעמה מומחה בתחום הנוירולוגיה או האורטופדיה, ולא את פרופ' קונסטנטיני שהוא נוירוכירורג, שכן אלה מומחיותם באבחון המחלות, בעוד הנוירוכירורגים מנתחים לאחר שהמחלה מאובחנת. עוד טענה קופ"ח כי לא ניתן ללמוד מעדות פרופ' קונסטנטיני לגבי היקף אחריותם של רופאי המשפחה.
טענה זו דינה להדחות ולו מהטעם שגם קופ"ח בחרה להסתמך על חוות דעתו של נוירוכירורג, פרופ' רייכנטל, וגם המדינה בחרה להסתמך על חוות דעת של נוירוכירורג, ד"ר רזון.
(ג) מהות הגידול שנמצא על חוט השדרה אצל התובעת
5. פרופ' רייכנטל הסביר בחוות דעתו את מהותו של הגידול שנמצא אצל התובעת. לדבריו:
"רק כ- 15% מכלל גידולים ראשוניים של מערכת העצבים מצויים לאורך השדרה. גידולים חוץ חוטיים אך תוך קשתיים מהווים פחות ממחצית של סה"כ הגידולים הראשוניים השדרתיים... במקרה שלנו מדובר בגידול שפיר שדרתי (מנינגיומה), המצוי בתוך העטיפה של חוט השדרה - הקשתית, אך מחוץ לחוט השדרה עצמו".
תלונותיה של התובעת, נטען על ידי פרופ' רייכנטל, לא היו אופייניות לגידול, שכן לדבריו אחת התופעות המקובלות היא
"ירידה בכח הגס" המופיעה כבר בשלבים הראשונים. וכן
"... רואים צניחה של כף או כפות הרגלים או הבהונות נוקשות וספסטיות תוארו אף הם בשלבים מוקדמים. הפרעות ביציבות של הגוף .... היא תלונה שכיחה". תופעה שכיחה נוספת היא
"כאבי גב באיזור הגידול". עוד נאמר על ידי פרופ' רייכנטל בחוות דעתו
"... כי עד שגידולים אלה מפעילים, אל נכון, לחץ משמעותי על חוט השדרה, יכולים לחלוף חודשים עד שנים...", וכן
"... כי תסמונת נוירולוגית המתפתחת בצורה הדרגתית ואיטית מיוחסת בטעות, בדרך כלל, לסיבות אחרות ולא לגידולים שדרתיים".
6. בעדותו בבית המשפט, תיאר פרופ' קונסטנטיני את הסימנים הקליניים האופייניים ביותר לגידול שהם:
"חולשה מוטורית, הפרעות בתחושה ותמונה ספינאלית שגרתית ספסטית, דהיינו, פגיעה בנוירון המוטורי העליון (נוירון תא עצב) שסימניה הם: ספסטיות ברגליים, דהיינו נוקשות ברגליים, ערות החזרים והופעת סימנים פרימדליים כגון סימן על שם בבינסקי שמשמעותו גירוד החלק החיצוני של כף הרגל וכאשר מגרדים את הצד החיצוני של כף הרגל הבוהן מתרוממת מעלה. לעיתים יש גם כאבי לילה כאשר יש את הגידול. אם המנינדיומה לוחצת במרכז אז הסימנים מופיעים משני צדי הגוף, אם היא לוחצת בצד אחד מופיעים סימנים חד צדדיים ומתפתחים לסימנים דו צדדיים" (עמ' 9 לפרוט').
(ד) טענת הנתבעים כי תחילתו של הגידול בשנת 1985
7. לטענת הנתבעים, התגלו אצל התובעת בשנת 1985 סימנים היכולים להעיד על תחילתו של הגידול. פרופ' קונסטנטיני נחקר על כך וטען כי הסימנים המצויינים בגליונות הרפואיים משנת 1985, המשך ב - 1988, 1990 ו - 1994, למרות שיש דמיון בינם לבין הסימנים שתוארו בתיעוד הרפואי כי היו לתובעת זמן קצר לפני שהתגלה הגידול, אינם מלמדים על קיומו של גידול. יחד עם זאת, פרופ' קונסטנטיני העיד כי אין הוא "
יכול להכחיש באופן חד משמעי שהסימנים שנזכרים בתיעוד הרפואי מאז 85 לא היו כתוצאה ממניגיומה" (עמ' 22 לפרוט' מיום 18.3.03).
לענייננו, לא מצאתי צורך להכריע בשאלה האם הסימנים שתוארו בגיליונות הרפואיים משנת 1985 ואילך, אכן מעידים על תחילתו של גידול, אם לאו, שכן לא נטען גם אליבא דגרסת התביעה, שהיתה רשלנות כלשהי באשר לאבחון הגידול אצל התובעת, לגבי תקופה שקדמה לתחילת או אמצע שנת 1998.
אשר לשאלת קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין האיחור הנטען בגילוי הגידול, ולנזק, הרי שגם לגבי שאלה זו בסופו של יום אין זה מעלה או מוריד ממתי הגידול, משאף אליבא דגירסת הנתבעים, סיכוייה של התובעת להחלים מהניתוח היו טובים ביותר, כל עוד הגיעה לניתוח במצב משביע רצון.