פסק-דין בתיק א 10207/96

א.         רקע

התובעת ילידת 2.3.75, נפגעה בתאונת דרכים ביום 7.7.96, כשהיתה בדרכה לעבודה. פגיעתה כהולכת רגל ארעה ע"י רכב שהיה נהוג בידי הנתבע מס' 1 שהשימוש בו היה מבוטח אצל הנתבעים 2 ו-3. הנתבעים הודו בחבותם לשלם לתובעת פיצויים לפי חוק הפיצויים לפנגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק"). הדיון התמקד בגובה הנזק.

כעולה מ-ת/2, אושפזה התובעת בעקבות התאונה בבית החולים בילינסון כשהיא מחוסרת הכרה ואובחנו אצלה זעזוע מוח קשה, שבר בגולגולת עם דחיסת העצם באיזור פריאטו-אוקסיפיטלי משמאל, סימנים של חבלה ברקמת המוח באיזור פרונטלי מימין ודימום סובדורלי משמאל. בנוסף היתה פגיעה בהיפופיזה עם עדות להפרעה אנדוקרינולוגית של דיאבטס אינסיפיטוס. היו גם שברים בצלעות בחזה. ב-23.7.96 עדיין היתה במצב וגטטיבי אך החלה לפקוח עיניים. תוך כדי אשפוזה עברה זיהומים חוזרים אשר טופלו באנטיביוטיקה.

ב-18.8.96 הועברה לשיקום לביה"ח לוינשטיין, שם היתה תקופה ארוכה באי שקט פסיכומוטורי ולסירוגין בשינה עמוקה. התובעת שוחררה לביתה ב-23.12.96 עם המלצות להמשך מעקב במרפאה אנדוקרינית, בהפרעות הקוגנטיביות, בשיקום מקצועי, מעקב אף אוזן גרון והמשך טיפול תרופתי.

על אף שמדובר בתאונת עבודה, ובגלל שהתובעת הגישה בתחילה תביעה למל"ל בגין התאונה אך  רק בגין דמי פגיעה (נ/4), נקבעו הנכויות הרפואיות ע"י מומחים רפואיים שמונו במהלך המשפט.

בקשתה לקביעת נכות הוגשה למל"ל רק 3 שנים לאחר התאונה ביום 25.7.99 כנלמד מעדותה של הגב' רעיה ברגמן מהמוסד לביטוח לאומי (עמ' 16 לפרוט' מיום 1.7.01).

יצויין כי ניהול התביעה התמשך שנים ארוכות בגלל הצורך בהשלמת הבדיקות הרפואיות השונות שנדרשו לתובעת ומחלוקת מהותית בין באי כח הצדדים שהצריכה התדיינות והכרעה. שלב הבאת הראיות הסתיים אמנם ב-1.7.01 אולם מאז מונה מומחה בתחום האנדוקריני. בתום הבירור האנדוקריני ב-3.6.03, משניתנה חוות דעתו , קם הצורך למינוי מומחה בתחום האורולוגי. זה נתן חוות דעתו ב-11.1.04 ומסר תשובות לשאלות הבהרה ב-3.3.04.

סיכומי התובעת הוגשו ב-5.7.04 ואלו החליפו סיכומים קודמים שהוגשו בעבר. סיכום טענות הנתבעות הוגש ב-21.12.04. 

ב.         הנכות הרפואית

הנכויות הרפואיות תיקבענה, כאמור, על פי חוות הדעת ועדויות המומחים הרפואיים.

אין קביעה על פי דין לפי סעיף 6ב' לחוק, למרות שגימלאות המל"ל המשולמות לתובעת בגין נכותה הצמיתה שם, ולפי שיעור של 100% תנוכנה, בסופו של דיון, מסכום הפיצויים.

הנכות הנוירולוגית - ד"ר בלה גרוס (אז מהמחלקה הנוירולוגית בביה"ח כרמל) מונתה כמומחית רפואית ערכה חוות דעת מ-15.5.99. להערכתה בגין הטראומה המוחית שעברה התובעת היא סבלה מנכות נירולוגית זמנית של 100% במשך שנתיים. במועד חוות הדעת, ובהתחשב בבדיקה הקוגנטיבית שנערכה לבקשתה בביה"ח רמב"ם, ההפרעה הנירוקוגנטיבית בגין הפגיעה הפורטלית הדו צדדית ושרידים מהפגיעה המוחית הדיפוזית הותירו נכות נוירולוגית צמיתה של 20% לפי סעיף 29(11) וסעיף 34(ג) של קובץ המל"ל.

חוות הדעת הנירוקוגנטיבית סומנה נ/5 (לא נמצאה, משום מה, בתיק המוצגים אך העתקה צורף כנספח א' לסיכומי הנתבעים), ובה העלתה הבוחנת ספקות גבי התנהגותה של התובעת במהלך האבחון, שהיתה ילדותית ולא הולמת באופן שמסקנתה היתה ש "דפוס הליקוי הקוגנטיבי שהיא מציגה אינו מתקבל על הדעת ואינו מתאים לשום סינדרום נירופסיכולוגי מוכר".

בעדותה של ד"ר גרוס בישיבה מיום 30.10.00, הסבירה המומחית את הסיבה לביצוע הבדיקה הנירוקוגנטיבית. לדבריה מצאה בבדיקתה שלה פער גדול בהתנהגות התובעת, וכי תשובותיה של התובעת לא היו אמינות (עמ' 1 לפרוט' מ-30.10.00). ד"ר גרוס בדעה שלתובעת סימנים של פגיעה קוגנטיבית המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה. להערכתה נכותה של התובעת נעה בין 30%-20% (עמ' 7 לפרוט' מ-30.10.00).

כדי לקבוע שיעור את נכותה הנירולוגית של התובעת אני נזקקת גם לחוות הדעת של המומחה בתחום הפסיכיאטרי שמונה בהמלצת ד"ר גרוס ושגם לבקשתו בוצעו לתובעת בדיקות פסיכודיאגנוסטיות.

פרופ' טיאנו, פסיכיאטר (אז מנהל ביה"ח גהה) בחוות דעתו מ-31.5.00, העריך כי התובעת סובלת מהפרעה אורגנית מוחית פרונטלית הפוגעת באיכות החשיבה הקונקרטית, בתפיסה המרחבית, בהפרעות במימד הזמן ובזכרון. על הפרעות אלה ניתנה לה הנכות בתחום הנוירולוגי. פרופ' טיאנו לא מצא הפרעה פסיכיאטרית בולטת המתלווה להפרעה זו, פרט להפרעה ברצייה, המאפיינת חבלות ראש פרונטליות. לדעתו קיימת פגיעה במוטיביצה לתפקוד ברמה בינונית. בהסתמכו על בדיקה נירופסיכלוגית של בתיה שטרן, אליה הפנה את התובעת, מצא כי בהדרגה חלה הטבה בהחלמת מערכת העצבים המרכזית שנפגעה אצל התובעת ויש שיפור ביצועים לאחר שיקומה ההדרגתי. משכך גם העריך את נכותה בשיעור 10% לפי סעיף 34(ב) למל"ל. פרופ' טיאנו חלק על הסתמכות ד"ר גרוס בקביעת הנכות לסעיף זה והציע שהנכות שנקבעה ע"י ד"ר גרוס תיוחד כולה לסעיף 29.

ב"כ הנתבעים מבקש שנכותה הניורולוגית של התובעת תועמד על 10% ונכותה הפסיכיאטרית תיקבע בהתאם לעמדתו של פרופ' טיאנו שרשם בחוות דעתו שמדובר בהפרעה אורגנית מוחית המוחרפת במעט ע"י רווח משני. נטען שהתובעת ניסתה להציג מצג יותר גרוע ממה שהוא באמת וכי הפגינה התנהגות יותר פתלוגית ממה שהיא יכולה להיות וכאילו לא ידעה דברים בסיסיים כמו "כמה רגליים יש לכלב", או "כמה רגליים יש למשה החבר שלה" (עמ' 2 של נ/5).

על אף שתשובותיה המוזרות של התובעת נבדקו גם ע"י הבוחנים המקצועיים שהעלו ספקות בדבר התאמתם לסוג הפגיעה ממנה סבלה, בדעתי לסמוך על שקבעו המומחים ד"ר גרוס ופרופ' טיאנו. שניהם התייחסו לפגיעה המוחית הקשה ממנה סובלת התובעת, וקבעו כי מדובר בהפרעה אורגנית הפוגעת באיכות החשיבה והפרעות במימד הזמן ובזכרון שיש לאלו, עם סימנים של פגיעה קוגנטיבית. על אף שכולם מצאו אצל התובעת התנהגות מוקצנת, עם סימנים קלים לרווח משני, לא מדובר בכלל בהתחזות אלא בהעצמת התלונות.

נכותה הרפואית של התובעת בתחום הנוירולוגי והפסיכיאטרי ביחד תועמד על 35% לצמיתות.