מבוא
1. מדובר בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, (להלן: "חוק הפיצויים").
התובע, קובי יעקב סרוסי (להלן: "התובע"), יליד 1966, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 10/3/96, בעת שנהג ברכב מ.ר 19-974-83 (להלן:"הרכב" ו-"התאונה").
הנתבעות הוציאו פוליסת ביטוח חובה,
נ/2, המכסה את השימוש ברכב, במועדים הרלבנטיים לתאונה (להלן:"הפוליסה").
לטענת הנתבעות, היות ולא היה בידי התובע, רישיון נהיגה בר תוקף, בעת ארוע התאונה, דין התביעה להידחות, מחמת העדר כיסוי ביטוחי. כן חלוקים הצדדים, בשאלת גובה הנזק.
השתלשלות הארועים וההליכים.
2. בפתח הדברים, ראיתי לעמוד על השתלשלות הארועים וההליכים וזאת לא רק בשל טענות ב"כ התובע, בדבר חוסר תום לב והתרשלות של הנתבעות, בדרך ניהול ההליכים, טענות שלא ראיתי לקבלן, כפי שיוסבר בהמשך הדברים, אלא ובעיקר, משום שאין דעתי נוחה, מעצם העובדה ששאלת החבות - דהיינו שאלת קיום רישיון נהיגה תקף, בוררה לראשונה, ערב ישיבת ההוכחות וכאשר הצדדים, היו למעשה, על סף הסדר פשרה אשר לשם אישורו הסופי, נבדקה, בין היתר, שאלת תוקף רישיון הנהיגה של התובע.
אקדים את המאוחר ואומר כבר עתה כי בנסיבות העניין, דין התביעה להידחות, מחמת העדר כיסוי ביטוחי שכן בעת ארוע התאונה, התובע לא החזיק ברישיון נהיגה תקף, כנדרש על פי תנאי הפוליסה. בנסיבות אלה, ומששאלת תוקף רישיון הנהיגה, לא נבדקה ולא בוררה, בפתח ההליכים, נוהלו למעשה, הליכי סרק, בתובענה זו. משמעות הדברים תשקל במסגרת פסיקת ההוצאות ועתה להשתלשלות הארועים וטענות הצדדים, דבר דבור על אופניו;
3. התובע, הגיש תביעתו זו, בספטמבר 2001.
במסגרת מו"מ שנוהל בין הצדדים, טרם הגשת כתב הגנה, מונה ד"ר בלנקשטיין כמומחה רפואי מוסכם. ד"ר בלנקשטיין, העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 15%, בגין הגבלה קלה עד בינונית, בטווח תנועות עמוד השידרה המותני.
מאחר והצדדים, לא הגיעו להסדר, הוגש, ביום 26/6/03, כתב הגנה מטעם הנתבעות. במסגרת כתב ההגנה, הכחישו הנתבעות, הכחשה כללית, את הטענה בדבר קיומו של כיסוי ביטוחי תקף (סעיף 3 לכתב התביעה וסעיף 6 לכתב ההגנה).
הליכי קדם המשפט, התנהלו בפני כב' השופט בכר ובמסגרתם, הוגשו תחשיבי נזק ואף הוצעה לצדדים, הצעת פשרה אשר נדחתה על ידי הנתבעות.
על פי החלטת כב' השופט בכר, מיום 13/5/04, נקבע התיק לשמעית הוכחות, בפני.
טרם ישיבת ההוכחות, זימנתי את ב"כ הצדדים, לישיבה מקדמית במהלכה, הוצעה על ידי, הצעת פשרה עדכנית.
בישיבת 1/11/04, הודיעו ב"כ הצדדים כי שוחחו ביניהן, על מנת לסיים התביעה בפשרה, בהתאם להצעה שהוצעה אלא שב"כ הנתבעות ביקשה שהות נוספת, לקבלת עמדת מרשותיה. במקביל, הודיעה ב"כ התובע, על הסכמתה, למתן צו לצורך בדיקת קיום רישיון נהיגה תקף בידי התובע.
בישיבת תזכורת פשרה שנקבעה ליום 2/12/04, הודיעה ב"כ הנתבעות כי על פי האישור שנתקבל ממשרד הרישוי, התובע לא החזיק, במועד התאונה, ברישיון נהיגה תקף.
בהחלטתי, מיום 2/1204, ציינתי:
"צר לי כי טענה להעדר רישיון נהיגה תקף עולה רק עתה לאחר שבתיק התנהלו הליכים מקדמיים לרבות מינוי מומחה והצעת פשרה שהוצעה ונראה היה כי מקובלת היא על שני הצדדים". בנסיבות אלה, נקבע התיק להוכחות.
במסגרת הדיון, נשמעו עדויותיהם של התובע, המומחה הרפואי, ד"ר בלנקשטיין וגב' רונית צין, ראש מדור נהיגה במשרד הרישוי.
שאלת החבות - הפן העובדתי
4. מתעודת עובד הציבור שנערכה על ידי גב' רונית צין, ראש מדור נהיגה במשרד הרישוי,
נ/1, עולה כי ביום 16/7/90, חודש רישיון הנהיגה של התובע, עד ליום 15/7/92. במועד זה, פקע תוקף רישיון הנהיגה ולא חודש עד ליום 16/4/96, דהיינו, כחודש לאחר התאונה.
בחקירתה הנגדית, הבהירה גב' צין כי
"הרישיון פקע ב- 15/7/92 ז"א הוא שולם ב-16/7/00 עד ל-15/7/92 והוא פקע ולא חודש מאז. בדקתי בתיק הנהג , הוא הגיש בקשה ב-17/3/96 ... ב-26/3/96 הוא עבר מבחן עיוני, ב-31/3/96 הוא עבר מבחן מעשי לדרגת 2 פרטי במשרד הרישוי בנתניה... ב-16/4/96 הוצא רישיון נהיגה זמני לשלושה חודשים" (עמ' 17 לפרוטוקול).
ב"כ התובע, עמדה על חקירתה של גב' צין, על תעודת עובד הציבור וניסתה לטעון בפניה כי נפלה טעות ברישומים וכי בשנת 1990, חודש רישיונו של התובע לחמש שנים ולא לשנתיים אלא שגב' צין העידה כי רק החל מיוני 1991, החל משרד הרישוי, בחידוש רישיונות, לתקופה של חמש שנים. בסיכומיה, לא חזרה ב"כ התובע על טענות אלה ולמעשה, לא נותרה עוד מחלוקת עובדתית כי מיום 16/7/92 ועד מועד ארוע התאונה 10/3/96, דהיינו, במשך תקופה של שלוש שנים ו-8 חודשים, לא היה בידי התובע, רישיון נהיגה תקף. רשיון הנהיגה של התובע, חודש ביום 16/4/96, לאחר שהתובע עמד במבחן עיוני ובמבחן מעשי.