הנשיא אל"ם ש' גורדון
:
מהו היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של גרימת מוות בכוונה? שאלה זו, אשר עלתה כבר בעבר ואף הוכרעה, פעמים כך ופעמים אחרת, היא העומדת בבסיס ערעור זה.
אקדמות מילין
ערעור זה נדון בפני הרכב של שלושה שופטים עוד בשלהי שנת 1999 ונדחה לעיון, אך מטעמים שלא הובררו די הצורך אבד התיק, ולא ניתנה בו החלטה מני אז. משהתברר הדבר, ובהסכמת הצדדים, שוחזר התיק, ותחת דיון חוזר בערעור בחרו הצדדים להביא טענותיהם על דרך של סיכומים בכתב.
משהובא התיק בפני למתן פסק-דין, ומשנדרשתי להורות על הרכבת מותב אשר ידון בתיק, החלטתי, כפי סמכותי בס' 4ב(ג)(2) לצו בדבר הוראות ביטחון (יהודה והשומרון)(מס' 378), התש"ל - 1970, כי ערעור זה יידון בפני הרכב מורחב של חמישה שופטים. כזאת עשיתי, לאור חשיבותה של השאלה המשפטית המתעוררת בתיק זה, העולה לאחרונה אף בתיקים נוספים.
עיקרי העובדות
המערער בתיק זה,
מנצור שמאסנה, תושב הכפר קטנה, הואשם, לאחר תיקון כתב האישום, בביצוען של 22 עבירות שונות, שעניינן: חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת, שתי עבירות של גרימת מוות בכוונה, שלוש עבירות של ניסיון לגרימת מוות בכוונה, אימונים צבאיים, ייצור אמל"ח, קשירת קשר להנחת פצצה, נשיאת משרה בהתאחדות בלתי מותרת, שלוש עבירות של הצתה, החזקת אמל"ח, זריקת חפצים מבעירים, ארבע עבירות של חטיפה וביצוע שירות עבור התאחדות בלתי מותרת.
לאחר שכל חומר הראיות הוגש בהסכמה לביהמ"ש, מצא ההרכב אשר דן בעניינו של המערער להרשיעו בכל המיוחס לו, זולת בארבע העבירות שעניינן חטיפה (פרטי אישום 18-21) ובאחת מהעבירות שעניינה גרימת מוות בכוונה, זו שפורטה בפרט האישום ה-3, אשר תחתה מצא ביהמ"ש את המערער אשם בעבירה של פגיעה בביטחון האזור בלבד.
משהורשע המערער כאמור, ראה ביהמ"ש קמא לגזור לו עונש של מאסר עולם בגין העבירה שעניינה גרימת מוות בכוונה ו-20 שנות מאסר במצטבר, בגין כל שאר העבירות בהן נמצאה אשמתו.
על הרשעת המערער בעבירה של גרימת מוות בכוונה, כמו גם על מידתו של העונש, הוגש ערעור זה.
בטרם יפורטו טענות הצדדים, דומה כי ראוי לחזור לעובדותיו של פרט האישום ה-4, זה שעניינו גרימת מוות בכוונה, ולהכרעתו של ביהמ"ש קמא באשמה זו.
פרט האישום הרביעי
כעולה מכתב האישום, חשדו המערער וחבריו באחד
אחמד עיאש (להלן:
אחמד או
המנוח), תושב הכפר בידו, כי הינו משתף פעולה עם השלטונות. משכך, החליטו המערער וחבריו לחטוף את
אחמד, לחוקרו ולהכותו, ולשם כך אף הצטיידו בסכינים ובכלי נשק שונים.
בהתאם לתוכניתם, חטפו המערער וחבריו את
אחמד, הובילוהו למקום מבודד, שם חקר אותו המערער. במהלך החקירה הוכה
אחמד בידי המערער וחבריו, במכות אגרוף, במקלות ובשרשרת ברזל. לאחר כ-3 שעות ננטש
אחמד כשהוא פצוע ושותת דם. למחרת חקירה זו, מת
אחמד מפצעיו.
בפני הערכאה קמא לא הייתה מחלוקת של ממש אשר לעצם חטיפת המנוח והכאתו, אף לא הייתה מחלוקת כי למחרת החקירה האמורה מצא זה את מותו. הטענה המרכזית אשר נטענה ע"י ההגנה הייתה כי המערער לא התכוון לגרום למות המנוח, ומשלא הוכיחה התביעה כוונה כאמור, לא היה מקום להרשעתו.
בהתייחסו לטענה זו, קבע ביהמ"ש קמא כך:
"מן הראוי לחזור ולשנן את ההלכה הידועה כי האדם מתכוון לתוצאה הטבעית המסתברת ממעשיו. הנאשם היה המוציא והמביא לכל הנוגע למתואר בפרט האישום הרביעי, הוא תכנן את ביצוע החטיפה, היה הדומיננטי בחטיפתו של המנוח, הוא התדפק על דלתו, הביאו למקום מסתור, שם חקר אותו, הכה אותו בכל חלקי גופו, וזאת תוך כדי פציעת המנוח והבאתו לכדי איבוד ההכרה. במהלך החקירה ראה הנאשם כי המנוח שותת דם, בוכה ומתחנן על חייו. אולם, הוא לא הפסיק בחקירה זו והמשיכה עד לאיבוד הכרתו של המנוח. בנסיבות אלו, רואים אנו את הנאשם כמי שמתכוון לתוצאות הטבעיות המסתברות ממעשיו, לפיכך אין לנו אלא להרשיעו בגרימת מוות בכוונה למרות כי בסופו של דבר לא מת הנאשם במהלך החקירה, אלא לאחר כמה שעות."
מכאן, באה העת לפנות לטענות הצדדים.
טענות הצדדים