פסק דין בעניין עתירתה של אישה כנגד כוונתם של בתי הדין הרבניים – האזורי (חיפה) והגדול, ליתן לבעלה היתר לשאת אישה אחרת על פניה, בטענת חוסר סמכות שכן בני הזוג הנם אזרחי גרמניה

השופטת ש' נתניהו: ביום 31.12.90 נתן בית הדין הרבני האזורי בחיפה את ההחלטה הבאה
בתביעת הגירושין של המשיב הראשון )להלן - המשיב( נגד העותרת:

"מאחר והאשה לא הופיעה, בית הדין קובע שעליהם להתגרש ומפנה התיק לבירור

שמות וסדור גט".

העותרת עתרה לבית-משפט זה )בג"צ 1404/91( וטענה, כי בית הדין לא היה מוסמר לדון
בתביעה, שכן בני הזוג הם תושבי גרמניה והיא לא הסכימה להתדיין לפניו. כן טענה, כי
היא לא הוזמנה לדיון ולא הומצאו לה כתבי-בי-דין והחלטותיו.

במהלך הדיון בעתירה הנ"ל התברר, כי בעת הגשתה תלוי ועומד היה ערעור של העותרת על
ההחלטה הנ"ל לפני בית הדין הרבני הגדול. עקב כך נדחתה עתירתה, תוך הערה כי זכותה של
העותרת שמורה לה להגיש עתירה חדשה לאחר מתן פסק-דין בערעור.

בית הדין הרבני הגדול נתן את פסק-דינו ביום ל' בסיון תשנ"ב - 1 .7.92 - ובו דחה את
הערעור. משכך, הגישה העותרת את עתירתה מחדש, והפעם עתרה גם לביטול פסק הדין של בית
הדין הרבני הגדול.

בינתיים, על-פי החלטת בית הדין האזורי, הפקיד המשיב גט, ובאין שיתוף פעולה מצד
העותרת, פנה לבית הדין לתת לו היתר לשאת אישה אחרת על פני העותרת ולפטור אותו מכל
חיוב בגין הנישואין. על-מנת שלא לשים לאל, מראש, את הדיון בעתירה, ניתן לבקשת
העותרת צו-ביניים, האוסר על בית הדין הרבני האזורי ועל בית הדין הרבני הגדול להיזקק
לבקשת המשיב למתן היתר נישואין ולכל בקשה אחרת.