פסק דין בבבקשת רשות ערעור על תביעה קטנה בשאלת תשלום דמי ביטול בעסקה מתמשכת

הרקע וטענות הצדדים

1.         התובע רכש מן המבקשת שירות תיקונים למכשירי חשמל. המשיב חתם על הסכם עם המבקשת כאשר תקופת ההסכם הינה לשנתיים, ושילם  תשלום חודשי של 140 ש"ח ב- 24 תשלומים ובסה"כ סך של 3,360 ש"ח. לאחר 5 חודשים התקלקלה מכונת הכביסה. כאשר הגיע נציג של המבקשת ובחן את מכונת הכביסה הוא ציין, כי אינה ניתנת לתיקון ואין מנוס מלקנות מכונת כביסה חדשה ועל כן המשיב קנה מכונת כביסה חדשה. לאחר מכן, פנה המשיב אל המבקשת בבקשה לביטול העסקה ולהשבת כספו, כאשר בהתאם להסכם על המשיב לשלם בשל ביטול העסקה 25% ממחיר העסקה, וזאת בגין התקופה שממועד כניסתו של הביטול לתוקף ועד לתקופה בה השירות היה אמור להסתיים. המשיב טען בבית משפט קמא, כי נציג המבקשת ביקש לגבות ממנו סכום גבוה יותר בגין דמי הביטול, בעוד שעל המבקשת היה לבטל את העסקה ואת החיובים ולהשיב לו את כספו תוך 3 ימים בהתאם לחוק הגנת הצרכן.

מכאן הגיש המשיב תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות, בה תבע מהמבקשת להשיב את מלוא הסכום ששילם בגין העסקה (סך של 3,425 ש"ח); סך של  1,000 ש"ח בגין עוגמת הנפש ובזבוז הזמן שנגרם לו; פיצוי עונשי בסך 3,000 ש"ח וכן הוצאות משפט.

2.         המבקשת טענה בכתב הגנתה בבית המשפט קמא, כי המשיב ביקש לבטל את השירות לאחר שחלפו 14 יום ולאחר שנצרך השירות, ולכן בהתאם להסכם עליו לשלם דמי ביטול כנקוב בחוזה. עוד טענה המבקשת כי היא לא דרשה סכום גבוה מדמי הביטול הנקובים בהסכם, וכי טענת המשיב בעניין זה אין בה ממש.

עוד טענה המבקשת, כי לא ניתן היה לתקן את מכונת הכביסה שכן היה צורך להחליף את המנוע וציר התוף ואלו מוחרגים מתנאי השירות, כאשר המשיב לא היה מעוניין להחליפם והחליט לרכוש מכונת כביסה חדשה. המשיב פנה אל המבקשת בבקשה לבטל את השירות, המבקשת הציעה לו לצרף מכשיר אחר לשירות אך הוא סירב ואף הוצע לו להקפיא את השירות לגבי מכונת הכביסה החדשה עד לאחר תום תקופת האחריות והוא הסכים, אך לאחר מספר ימים ביקש להקפיא את השירות כולו ולכך המבקשת סירבה לכך, ואז המשיב הוא שסירב לשלם את דמי הביטול. 

3.         בית המשפט קבע בפסק דינו, כי אכן בהתאם להסכם על המבטל דמי שירות לשלם דמי ביטול בסך 25% מהמועד בו נכנס השירות לתוקף ועד התקופה בה אמור היה להסתיים. עם זאת, על אף האמור בהסכם הרי שסעיף זה נוגד את הוראת סעיף 13ד(א)(ג) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: " חוק הגנת הצרכן") אשר קובע כי אין לגבות דמי ביטול בגין ביטול עסקה מתמשכת. סעיף 13ד(א)(ג) לחוק הינו סעיף קוגנטי אשר אין להתנות עליו ועל כן הוראת ההסכם נוגדת את האמור בו ומשכך חסרת תוקף.

            אשר על כן, קיבל בית המשפט  את תביעת המשיב במלואה תוך שקבע כי המבקשת תשיב למשיב סך של 2,520 ש"ח וחייב את המבקשת בתשלום  פיצוי עונשי בסך של 3,000 ש"ח, וכן  פיצוי בגין עוגמת נפש בסך של 750 ש"ח והוצאות בסך 350 ש"ח.

            על פסק דין זה מוגשת בקשת רשות הערעור שבפני.

4.         בבקשת רשות ערעור העלתה המבקשת טענה מרכזית לפיה שגה בית המשפט כאשר קבע, כי לעוסק אין זכות לגבות מצרכן דמי ביטול בהתאם להסכם בכתב בגין ביטול עסקה מתמשכת, תוך שהשית על המבקשת פיצויים לדוגמא, וכי בית המשפט עירב בין עסקה מתמשכת לעסקה קצובה ואף בכך שגה. לטענת המבקשת, מטרת דמי הביטול היא לשפות את המבקשת על ההפסד שנגרם כתוצאה מקיצור תקופת ההתקשרות ומן ההוצאות אשר הוציאה באספקת השירות, כך שדמי הביטול נועדו לאזן את עלות ההוצאות של קיצור התקופה למבקשת. גביית דמי הביטול מותרת בהתאם לסעיף 13ג(ד) לחוק ובהתאם לפסיקה.

בכל מקרה גם אם יקבע כי גביית דמי ביטול אסורה עדיין אין להטיל פיצויים על המבקשת, שכן היא נהגה בהתאם לכתוב בחוק ובפסיקה ואין עונשין אלא אם מזהירים.

5.         המשיב ציין בתגובתו לבקשה, כי ההסכם סותר את הוראת סעיף 13ד(ג) לחוק הגנת הצרכן כפי שקבע בית המשפט קמא; כי בתחילה הוא היה מוכן לשלם את דמי הביטול הנקובים בהסכם אלא שהמבקשת סירבה לבטל את העסקה ולהשיב לו את יתרת כספו תוך שדרשה דמי ביטול גבוהים יותר ובניגוד להסכם; כי המבקשת גרמה לו טרטורים רבים ועוגמת נפש בגין התנהלותה; וכי המבקשת סירבה לבטל את ההסכם וזאת על אף פניותיו של המשיב דרך המועצה לצרכנות.

דיון והכרעה

6.         תכליתו של בית המשפט לתביעות קטנות היא למנוע מן האזרח הפשוט את הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה במסלולים המקובלים, על ידי הליך מהיר ולא יקר, וזאת, בכדי למנוע הצפתם של בתי המשפט בתביעות בסכומים קטנים. הורתו של ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות, ברצון הקיים לפתוח את שערי בית המשפט בפני מי שנעשה לו עוול, כאשר הפניה לבית המשפט במסלולים הרגילים אינה כדאית לנוכח סכום התביעה הנמוך, אל מול העלויות הכרוכות בניהול ההליך המשפטי [רע"א 5711/08 רשל פרטוק נ' סול טורג'מן בע"מ ( 17.9.09); רע"א 7711/06 המכללה המשותפת בע"מ נ' שרית מנדל (18.1.07)].

7.         המחוקק אף קבע כי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות יהיה ברשות (סעיף 64 לחוק בתי המשפט) ומכאן המשקל  שיש ליתן להכרעת בית המשפט אשר בפניו נדון העניין. על כן ובשים לב למיוחדות ההליך ואופן הדיון בבית המשפט לתביעות קטנות, נקבע כי בקשת רשות ערעור לא תתקבל כדבר שבשגרה, מאחר ויהיה בכך להביא להארכת ההתדיינות ולייקור ההליך, ובכך תסוכל מטרתו של בית המשפט לתביעות קטנות.

8.         לאחר בחינת טענות הצדדים ופסק דינו של בית המשפט קמא מצאתי, כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור, זאת  ביחס לסוגיה המשפטית בשאלת  גביית דמי הביטול, אך לא באשר לתוצאה הכוללת בנוגע לחיוב המבקשת אליה הגיע בית המשפט קמא והכל כפי שיפורט להלן. 

9.         אין מחלוקת כי המשיב התקשר עם המבקשת בהסכם לרכישת שירותיה של המבקשת לתיקון מכשירי חשמל וכי לאחר כשישה חודשים מיום ההתקשרות ולאחר שעשה שימוש בשירות זה, ביקש לבטל את השירות.

כמו כן, אין חולק כי הסכם השירות של המבקשת עליו חתם המשיב קובע, כי על הלקוח המבטל את השירות לשלם דמי ביטול: "במקרה של ביטול השירות לאחר 14 יום, ישלם הלקוח סך של 25% ממחיר השירות עבור התקופה שממועד כניסת הביטול לתוקף, ועד למועד בו היה אמור השירות להסתיים אלמלא בוטל.." ( סעיף 16 להסכם).

            בית המשפט קמא קבע, כי דמי ביטול אלו שנקבעו בהסכם,נוגדים את הוראותיו הקוגנטיות של חוק הגנת הצרכן (סעיף 13ד(ג) לחוק), קביעה אשר כנגדה טוענת המבקשת בבקשה זו.

10.        מכאן נצא לבחון האם בהתאם לחוק הגנת הצרכן יכול עוסק לגבות דמי ביטול בגין ביטול עסקה   מתמשכת.