1. לפני בקשה מטעם המשיבים לסילוק הערעור על הסף. עניינו של ההליך בהשגה על פסיקתא שניתנה על ידי רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב (להלן: הרשם) מיום 30.6.06 (להלן: הפסיקתא). בפסיקתא חויב מערער 2, לאור החלטת בית המשפט קמא מיום 24.9.2003 (במסגרת תיק פש"ר 154/97, להלן: ההחלטה), לשלם למשיבה 2 סך של 341,492 ש"ח, נוסף על אגרת ערעור והוצאות משפט. כל זאת, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין. המשיבה 1 ניהלה עובר לפירוקה חנות למכירת רהיטים, אותה שכרה מאת המשיבה 2. תחילתו של הסכסוך בבקשת המערער 1 לאכוף שיעבוד על-פי איגרת חוב כנגד המשיבה 1. במסגרת תיק פש"ר 154/97 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הצדדים, לפיו מונה למשיבה 1 כונס נכסים לשם מימוש נכסי המשיבה 1 והחזר חובותיה. במסגרת הסכם פשרה נוסף בין הצדדים הוסכם, כי דמי שכירת החנות ישולמו למשיבה 2 מתוך קופת הכינוס. בהחלטה, נדרש כונס הנכסים- המערער 2- לשלם למשיבה 2 סך של 26,932 $ בגין השכרת החנות "כערכם בשקלים ביום התשלום". בקשת המשיבה 1 למתן הבהרה בשאלת הפרשי ההצמדה והריבית נדחתה בהחלטת הרשם מיום 16.12.04. המשיבה 1 ערערה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי (ע"א 1033/05), ובהסכמת הצדדים הוחזר הדיון לרשם על מנת שיכריע בשאלת הפרשי ההצמדה והריבית נוכח הזמן שחלף מאז ניתנה החלטתו. המשיבה 1 הגישה לבית המשפט קמא הודעה אשר כללה את אופן חישוב הסכום שנפסק לטובת המשיבה 2 בתוספת ריבית והצמדה לשיטתה. בהיעדר תגובת המערערים להודעה, התקבל חישוב המשיבה וניתנה הפסיקתא (ביום 30.6.06). בקשת המערערים לביטול הפסיקתא נדחתה (ביום 23.7.06). מכאן הערעור.
2. בקשת משיבה 1 למחיקת הערעור מבוססת על מספר טעמים:
ראשית, המשיבה 1 טוענת כי הפסיקתא נשוא הערעור דנן הינה "החלטה אחרת" של רשם בית המשפט קמא ולא פסק דין. זאת, שכן ההחלטה והפסיקתא עניינן תשלום דמי השכירות לצד ג', כך שאינן מסיימת את המחלוקת בין הצדדים הישירים לסכסוך.
שנית, בבקשות השונות שהגישו המערערים לבית המשפט קמא, השתמשו הם עצמם בלשון "החלטה" ולא "פסק דין" בהתייחסם להחלטה. לפיכך הסמכות העניינית לדון בערעור על החלטת רשם בנדון נתונה לבית המשפט קמא.
שלישית, המשיבה טוענת, כי גם אם תתקבל עמדת המערערים לפיה ההחלטות נשוא הערעור דנן מהוות כל אחת פסק דין ולא החלטה אחרת, הרי שניתנו במסגרת הליך ערעור בבית המשפט קמא. לפיכך השגה עליהן מהווה ערעור "בגלגול שלישי" המצריך קבלת רשות לערער מבית משפט זה.
רביעית, המשיבה טוענת עוד, כי הערעור דנן הוגש בחלוף המועד להגישו כדין. לטענתה, הפסיקתא נחתמה ביום 30.6.06, וההחלטה בבקשה לביטול הפסיקתא ניתנה ביום 20.8.06. המועד להגשת ערעור כדין היה אם כן לכל המאוחר ביום 24.9.06. למרות זאת הוגש הערעור דנן ביום 23.10.06.
לבסוף, המשיבה טוענת, כי הערעור דנן הוגש על אף שהוסכם בין הצדדים כי קביעת הרשם בעניין הפרשי הריבית וההצמדה תהיה סופית, מחייבת וחד משמעית. מכאן שאין לערער עליה.
3. המערערים מתנגדים לבקשה. תחילה טוענים הם כי הבקשה נתמכת בתצהיר שאינו כדין, שכן נעשה ונחתם על-ידי מי שמגדיר עצמו מנהל המשיבה 1, על אף שאינו בעל כל מעמד אצלה פרט להיותו בעלה של מנהלת המשיבה. לגופה של הבקשה טוענים המערערים כי הפסיקתא נשוא הערעור הינה פסק-דין ולא החלטה אחרת. זאת, שכן אף המשיבה עצמה אינה חולקת על כך שמדובר בהכרעה סופית, מחייבת וחד משמעית. הפסיקתא סיימה את המחלוקת בין הצדדים, מאחר והמשיבה 2 קיבלה את מבוקשה בעניין הפרשי הריבית וההצמדה, נסתיימו טענותיה והתיק נסגר. לפיכך הערעור על הפסיקתא, אשר ניתנה ביום 30.6.06, הינו בזכות תוך 45 ימים לבית משפט זה, ומשכך, הוגש הערעור דנן במועד - בשים לב לימי הפגרה. המערערים מציינים כי העובדה שהפסיקתא ניתנה במסגרת תיק פש"ר 154/97 ולא במסגרת ערעור אזרחי מחזקת את טענתם לעניין קיומה של זכות ערעור והגשת הערעור במועד כדין. המערערים טוענים עוד, כי המשיבה אינה בעל דין נכון בהליכים המשפטיים נשוא הסכסוך, מחמת היעדר יריבות בינה ובין המערערים. ההחלטה עסקה בתשלום דמי שכירות למשיבה 2, ואילו בקשת ההבהרה לעניין תשלום הפרשי הריבית וההצמדה כמו גם הערעור על דחייתה הוגשו על-ידי המשיבה 1. המערערים טוענים לבסוף, כי הבקשה דנן הוגשה בחוסר תום לב, תוך ניסיון להדוף את הערעור ולהרוויח זמן בטרם ידון לגופו. לאור כל זאת טוענים המערערים כי דין הבקשה להידחות.
4. בתשובתה לתגובת המערערים טוענת המשיבה 1 כי התצהיר התומך בבקשה נחתם על-ידי מנהלה של המבקשת אשר מונה כדין, וממילא הבקשה אינה מצריכה תצהיר תומך, בהיותה בעלת אופי משפטי גרידא. המשיבה חוזרת על טענתה כי הפסיקתא הינה החלטה אחרת ולא פסק דין ומוסיפה, כי התיק במסגרתו ניתנה הפסיקתא (ע"א 1033/05) לא נסגר, נותרו בין הצדדים לתיק מחלוקות פתוחות ואף תלויות ועומדות בו מספר בקשות שטרם הוכרעו. המשיבה טוענת עוד, כי הוסכם בין הצדדים כי החלטת הרשם תהווה מעשה בית דין והשתק פלוגתא בין הצדדים בנושא תשלום ריבית והצמדה למשיבה 2, אך אין בה כדי לסיים את המחלוקות בהן מעורבת למשיבה 2.
5. לאחר בחינת הבקשות והתגובות נחה דעתי כי דין הבקשה לסילוק הערעור על הסף להתקבל. השאלה המרכזית לפני היא האם הפסיקתא נשוא הערעור (מיום 30.6.06) דנן הינה "החלטה אחרת" של רשם בית המשפט קמא או "פסק דין". אם הינה החלטה אחרת, הרי שהיא ניתנת לערעור לפני שופט בית המשפט קמא (סעיף 96(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984) (להלן: חוק בתי המשפט). לעומת זאת, אם מהווה היא פסק דין, הרי שהיא ניתנת לערעור לפני בית המשפט זה (סעיף 96(א) לחוק בתי המשפט).
6. נקודת המוצא לדיון הינה תקנה 198(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. תקנה זו קובעת, כי "על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם; תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה". לפיכך, הפסיקתא סמוכה להחלטה או פסק דין שניתנו, והיא נערכת על פיהם. פסיקתא אינה אלא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים (ראה: ד"ר י. זוסמן, סדר הדין האזרחי, 523 (מהדורה שביעית 1995)). לפסיקתא תכלית מעשית, היא נועדה ככלל לשקף את ההכרעה ואין בה כדי לשנות את ההחלטה או פסק הדין שעל יסודם ניתנה. עם זאת, לעיתים הפירוש שניתן לפסק הדין במסגרת הפסיקתא אינו טפל בהכרח לנושא פסק הדין אלא יכול לשנות את מהות ההכרעה. במקרים אלה מן הראוי שתהא לגביו אותה זכות ערעור שהייתה לגבי פסק הדין המקורי (ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' רחל טכורש ואח' (לא פורסם)). אולם, כאשר תוצאת פסק הדין או ההחלטה ברורים, פסיקתה, בהיותה טפלה להחלטה ומיישמת אותה, הינה "החלטה אחרת". יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו.
7. בנסיבות המקרה שלפני ההחלטה העיקרית שסיימה את המחלוקת הינה החלטת בית המשפט קמא מיום 24.9.2003, לפיה על המערערים לשלם למשיבה 2 את דמי שכירת החנות. תוצאת ההחלטה ברורה, ואילו המחלוקת נתגלעה בשלב מאוחר יותר לעניין יישומה, בשאלת תשלומי הפרשי ריבית והצמדה. הפסיקתא בעניינינו קבעה אך כיצד תיושם ההחלטה, היינו את אופן חישוב הסכום שישולם. משכך, שוכנעתי כי היא טפלה להחלטה מיום 24.9.03 ומהווה "החלטה אחרת". לפיכך, הדרך הראויה לתקוף את הפסיקתא היתה הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי. חיזוק לכך נמצא גם בעובדה כי ערעור מעין זה הוגש ונדון - ואף הוכרע בהסכמת הצדדים - שעה שנתבקש להשיג על החלטתו של כב' רשם בית המשפט המחוזי עוד בהחלטה מיום 16.12.04, השגה שנתבררה כאמור בערעור לבית המשפט המחוזי במסגרת ע"א 1033/05. אשר על כן, יש להורות על מחיקת הערעור שבכותרת.
8. משזו מסקנתי, כפי שהיא מבוססת על בחינה משפטית של הסוגיה, איני נדרש לטענות החלופיות של המשיבה 1 לעניין האיחור או ההסכמות שהיו בין בעלי הדין. כמו כן, לא מצאתי ממש בטענה כי ההחלטה נשוא הערעור ניתנה במסגרת תיק הפש"ר, ויש לכן זכות ערעור לבית משפט זה. כך הדבר, שכן הנתון המרכזי לעניין זכות הערעור הינו בראש ובראשונה הגורם המחליט, ובמקרה שלפני ברי כי הפסיקתא ניתנה על-ידי רשם בית המשפט המחוזי, ומשנקבע כי המדובר ב"החלטה אחרת", הערעור עליה הינו לבית המשפט המחוזי, יהא ההליך שבמסגרתו נתקבלה אשר יהא.
9. הערעור שבכותרת ימחק, אפוא, מן המרשם. אין צו להוצאות בבקשה זו. החלטה זו תישלח לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.
ניתנה היום, י"ד טבת כסלו תשס"ז (4.1.2007).
יגאל מרזל, שופט
ר ש ם
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. טו
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il