פסטרנק(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

פסק דין

עתירה לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א- 2001 (להלן: "החוק") על החלטת ועדת השחרורים מיום 12.5.11, בראשות כב' השופט אהרן (נשיא בדימוס) מלמד וחברים בה העו"ס גב' פביאן לוגסי, גב' רונית סמדר דרור – חינוך ו- ר/כ דנה בן יהודה.

פסק – דין

מבוא

1.         העותר עושה מאסרו הרביעי למשך 24 חודשים, שכולל למעשה שני מאסרים שהושתו עליו בגין בשני תיקים שונים; מאסר בן 24 חודשים בגין עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ומאסר שני בן 6 חודשים שהושת בחופף בגין שורה של עבירות תעבורה, לרבות נהיגה בשכרות, ועבירות כלפי שוטרים.

2.         עניינו של העותר הובא בפני ועדת השחרורים אשר התכנסה ביום 12.5.11; ב"כ היועמ"ש התנגדה לשחרורו המוקדם של העותר. גורמי הטיפול בכלא התרשמו, כי הודאת העותר באשמה הינה פורמאלית גרידא וכי העותר משליך את האחריות למעשיו על גורמים חיצוניים וממזער מחומרתם. העותר השתלב בקבוצות טיפול, לרבות שליטה בכעסים, וההתרשמות ממנו היתה, כי הוא מנהל אורח חיים עברייני ויש לשקול הפנייתו לקבוצת עבריינות כללית. בפני ועדת השחרורים הציג העותר תוכנית שיקום פרטית, בפיקוחה של גב' חיה היכל, הכוללת עבודה בפיקוח אמו של העותר ושיחה טיפולית אחת לשבוע. ב"כ העותר הדגיש בפני הועדה את התנהגותו התקינה של העותר בכלא.

            לאחר ששמעה את טיעוני הצדדים, דחתה ועדת השחרורים את בקשתו של העותר לשחרור על-תנאי בשל מסוכנות סבירה וגבוהה אצל העותר לאלימות לאחר שחרורו מהכלא; מכאן העתירה עסקינן.

טענות הצדדים

3.         לטענת העותר, דין החלטת הועדה להתבטל בשל פגמים מהותיים שנפלו בה ומשלא שקלה הועדה את מכלול השיקולים הרלוונטיים; לטענתו, הועדה נתנה דגש רב לעברו הפלילי של העותר, להמלצת גורמי הטיפול עובר למאסרו, אולם לא נתנה ביטוי לנסיבות ביצוע העבירה, להליך השינוי שעבר העותר בין כותלי הכלא ולהתנהגותו הטובה במהלך תקופת מאסרו. עוד נטען, כי התנהגותו של העותר בכלא הינה למופת והוא סיגל לעצמו אורח חיים דתי אשר בעקבותו שולב במדרשה ואף קיבל תעודת הצטיינות על הישגיו בלימודים והתנהגותו האדיבה כלפי סגל המדרשה והלומדים בה. ב"כ העותר מוסיף וטוען, כי שגתה הועדה עת קבעה, כי אין בתוכנית השיקום הפרטית כדי לאיין את מסוכנותו של העותר.

4.         ב"כ המשיבה מבקשת לדחות את העתירה; לשיטתה, החלטת הועדה בעניינו של העותר הינה ראויה, מאוזנת ואינה חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות עד כדי התערבותו של בית משפט זה; כמו כן, טוענת ב"כ המשיבה, כי העותר לא הרים את הנטל המוטל עליו להראות שהוא ראוי לשחרור וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור.

דיון והכרעה

5.         באשר להיקף התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיה של ועדת השחרורים נפסק ברע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' סמיר גנאמה ואח' (פסק דין מיום 20.7.09) כדלקמן:

            "ועדת השחרורים הינה גוף מעין-שיפוטי, והביקורת השיפוטית על החלטותיה מוגבלת לתחומי ההתערבות המוכרים של בית המשפט בהחלטותיהם של גופים מעין-שיפוטיים. נקודת המוצא הינה, כי שיקול-הדעת המסור לוועדת השחרורים הוא רחב, ובידיה המומחיות, המיומנות, והאחריות המקצועית בעניינים המצויים בגדר סמכותה על-פי חוק. לפיכך, בית המשפט יתערב בהחלטותיה של ועדת השחרורים רק במקרים קיצוניים, בהם השתכנע כי נפל בהחלטתה פגם משפטי מהותי בהתאם לאחת העילות המוכרות במשפט הציבורי: 'אכן, בית המשפט המחוזי אינו יושב כערכאת ערעור, במובן המקובל של מושג זה, אלא כערכאת ביקורת, המפעילה ביקורת דומה לביקורת המופעלת על ידי בית המשפט הגבוה לצדק על החלטות של רשויות מינהליות. בהתאם לכך, בית המשפט המחוזי אינו אמור לשים את שיקול הדעת שלו תחת שיקול הדעת של ועדת השחרורים. הוא אמור רק לבקר את ההחלטה של ועדת השחרורים, כדי לברר אם נפל בה פגם משפטי, ובעיקר, אם היא מתבססת על שיקולים פסולים או אם היא לוקה בחוסר סבירות".          

            ברע"ב 3686/10 סמיר גנאמה ואח' נ' ועדת השחרורים (פסק דין מיום 9.12.10), חזר בית המשפט העליון והדגיש את נקודת המוצא לפיה:

            "בבואה לשקול את עניינם של המבקשים, יצאה הוועדה מהנחה לפיה אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם, ותנאי לשחרור מוקדם הוא כי על האסיר להוכיח שהוא ראוי להשתחרר, וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור".

6.         מן הכלל אל הפרט; בבחינת עניינו של העותר התחשבה ועדת השחרורים במגוון רחב של שיקולים כמצוות החוק ובעיקר:

            עברו הפלילי של העותר, מסוכנותו וחומרת מעשיו, בציינה, כי מדובר במאסרו הרביעי של העותר אשר זכה בעבר פעמיים לניכוי שליש מתקופת מאסרו, אך לא השכיל לנצל זאת לטובה וחזר לסורו, כאשר שני המאסרים הקודמים לא שיקמוהו ולא הרתיעוהו מלשוב ולעבור שורה ארוכה של עבירות.

            עמדת גורמי הטיפול בכלא, לפיה, הודאתו הינה פורמאלית בלבד והעותר מתקשה לקחת אחריות מלאה על מעשיו וממזער מחומרתם.

            התנהגותו של העותר בכלא והשינוי שחל בו במהלך מאסרו – הועדה לא התעלמה מהתנהגותו התקינה של העותר במהלך מאסרו, ואף התייחסה לטיפול שעבר בכלא במסגרת טיפול קבוצתי לשליטה בכעסים, אך סברה, כי מדובר בטיפול קצר אשר אינו מספיק על מנת להבטיח שיקום ואי חזרה לאלימות בעתיד.

            באשר לתוכנית השיקום הפרטית, שהוצגה על ידי העותר, סברה הועדה, כי התוכנית אינה מבטיחה שיקום ואי חזרה של העותר לפשע.