העובדות הצריכות למקרה:
1. בתביעה שלפנינו מבקשים התובעים, לפצותם בגין איחור בהגעת כבודתם (מזוודותיהם) ליעדי הנסיעה אליהם נסעו בחו"ל, ובשובם ארצה מנסיעתם זו.
2. בכתב תביעתם התובעים טענו כי מיד עם הגיעם לקיטו, אקוודור, נודע להם עוד בשדה התעופה המקומי, כי אחת מהמזוודות שעמן הגיעו לשדה התעופה בישראל, תגיע באיחור מה, ולאחר שחיכו שעות מספר, חשבו כי מזוודתם אבדה, ועל כן פנו לדרכם. למחרת היום פנו למשרדי הנתבעת בקיטו עצמה, וגוללו בפני הממונים במקום את סיפור אבדן המזוודה, וגם שם נודע להם כי המזוודה טרם הגיעה ליעדה. בצר להם נאלצו התובעים להיערך לנסיעתם לאיי גלפגוס, יעדם הבא בטיול המתוכנן, תוך שהם רוכשים ממיטב כספם את המוצרים החיוניים בעבורם אשר היו במזוודה שעקבותיה נעלמו. לאחר שבוע ימים, משחזרו לקיטו, קבלו את מזוודתם כשהיא במצב בלתי תקין, וליתר דיוק כשהיא שבורה ומפורקת וחסרת פריטי לבוש וקוסמטיקה וכד' שהכילה קודם לכן. לאחר שהתלוננו על מצבה, הסכימו הנתבעים להחליף להם את מזוודתם, אך התחליף שניתן להם היה לא מתאים אף הוא. הנתבעת הבטיחה, כך לטענת התובעים בכתב תביעתם כי היא תשפה אותם על האיחור בהגעת המזוודה ליעדה, ועל ההוצאות המיותרות שנאלצו להוציא בגין כך.
מסכת זו לא תמה בכך, ומששבו ארצה, לישראל, כל 4 המזוודות הגיעו באיחור (שתיים - לאחר יומיים, ושתיים - לאחר ארבעה ימים), ושתיים מהן הגיעו כשהן שבורות וקרועות.
הנזקים אשר נגרמו לתובעים, ואשר בגינם מבקשים הם פיצוי הם האיחור בהגעת המזוודות, ההוצאות המיותרות שהוציאו ועגמת נפש בגין הפגיעה באיכות הטיול המתכונן.
3. בכתב הגנתה טענה הנתבעת, כי על נסיבות המקרה דנן חלות הוראות חוק התובלה האווירית (להלן: "החוק"), המתייחס ל"אמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית", וזאת שכן הנתבעת חברה בארגון התעופה הבינלאומי י.א.ט.א. וככזו הוראות האמנה חלות עליה. בהמשך לכך טענה הנתבעת כי לאור הוראת ס' 10 לחוק שלעיל, אין להם, לתובעים, כל זכות לקבל פיצויים בגין נזקים שאינם מנויים במסגרת ס' 10 זה.
לגופו של מקרה טענה הנתבעת, כי אכן אחת המזוודות של התובעים לא הגיעה ליעדה בזמן לקיטו, אך לאחר שקבלו המזוודה האובדת, חתמו התובעים על הסכמתם לקבל מזוודה חלופית בלא כל תלונה נוספת מצידם בעניין, ואף לאחר שראו את המזוודה החלופית שנמסרה להם. עוד טענה הנתבעת, כי היא איננה הגורם הבלעדי אשר בעטיו חל העיכוב בהגעת המזוודה, כי אם היא אחת מכל אותם גורמים המצויים בדרכה של מזוודה מנמל המוצא לנמל היעד, ועל כן אין להשית עליה מלוא הנזקים בעניין (אך עם זאת ולמרות הערה זו של הנתבעת, היא לא מצאה לנכון להגיש כל הודעת צד ג' שהיא לכל אותם גורמי ביניים, אשר מצויים, כדבריה, בתווך מרגע הגיע הכבודה לשדה התעופה ועד לרגע מסירתה לנוסעים ביעד בו הם מצויים). באשר לפן המשפטי טענה הנתבעת כי ע"פ תוכן חוזה ההתקשרות בין הצדדים (כרטיס הטיסה), ע"פ החוק וע"פ האמנה שאוזכרו לעיל, גובה הפיצוי שיוענק, אם יוענק לתובעים, חייב להיות מוגבל בתקרת מקסימום של 400$ (וגם זאת אך ורק בגין אבדן הכבודה, והרי בעניינינו אין מדובר באבדנה כי אם באיחור בהגעתה).
זאת ועוד: הנתבעת טענה עוד בכתב תביעתה, כי על גבי כרטיס הטיסה נכתב מפורשות על ידיה, כי קיימת אפשרות לעיכובים בטיסות, ומסתמא אם ישנם איחורים בטיסות, אזי ינבעו מכך אף איחורים בהגעת הכבודה, ומקל וחומר, אם מותר לאחר בטיסה, כי אז מותר אף לאחר בהגעת הכבודה.
4. בדיון שנערך בפני ביום 12/11/07 טענה התובעת, כי היא קבלה שיחת טלפון מאדם שהציג עצמו כנציג הנתבעת ובה הציע לקבל פיצוי בסך 400 יורו ועוד סכום נוסף על כל יום איחור, אך היא סירבה להצעה זו, שכן לדבריה הפיצוי אשר מגיע לה הינו גבוה הרבה יותר מהנזק שבמזוודה ומהנזק שנבע מהאיחור בהגעתן של המזוודות. עוד טענה התובעת כי ההתנהלות שהייתה בין הנתבעת לבין התובעים לקתה בחסר, וגבלה בזלזול ובחוסר אכפתיות, שכן התובעים לא מצאו אוזן קשבת אצל הנתבעת, וזו פטרה אותם כל פעם בלך ושוב ובטענות שונות ומשונות.
5. נציגת הנתבע טענה מנגד כי אין לה, לנתבע, כל יכולת ע"פ חוק לפצות בסכום העולה על 400$.
המסגרת הנורמטיבית:
6. עיקר המחלוקת בין הצדדים נטועה באשר לעניין ייחוד העילה, וזאת מן הטעם הבאה: אם תתקבל טענתה של הנתבעת, כי בהיות חוק התובלה האווירית חל על נסיבות המקרה שבפנינו, אזי ע"פ הוראותיו אין כל אפשרות לזכות התובע בציפוי אשר איננו יכול להינתן ע"י חוק זה, ואו אז הסכום המקסימאלי שניתן יהיה לפצות בו את התובעים יעמוד על 400$, ואילו אם תידחה טענתה של הנתבעת, כי אז התובעים יכולים יהיו לקבל סכום גבוה מסכום 400$ הללו.
7. ביום 12 באוקטובר 1929 נחתמה בורשה האמנה לאיחוד כללים מסויימים בדבר תובלה בין-לאומית באויר (להלן: "אמנת ורשה").
אמנת ורשה נחתמה על ידי ישראל ביום 8 באוקטובר 1949, ונכנסה לתוקף ביום 6.1.1950.
סעיף 1(1) לאמנה קובע את היקף תחולתה:
"אמנה זו חלה על כל תובלה בינלאומית - של אנשים, כבודה או טובין, כשהיא מבוצעת בכל טיס בתמורה. כן היא חלה על תובלה חינם בכל טיס, המבוצעת על ידי מיזם לתובלה אוירית".
ביום 28 בספטמבר 1955 נחתם בהאג פרוטוקול המתקן את אמנת ורשה (להלן: "פרוטוקול האג").
פרוטוקול האג נחתם על ידי ישראל ונכנס לתוקף ביום 3.11.64.
הוראות האמנה כפי שתוקנה בהאג שולבו בחקיקה הישראלית באמצעות חוק התובלה האווירית אשר קובע בסעיף 3 כדלקמן: