פס"ד בתביעה ובתביעה שכנגד בעניין חברת דובק

1.      ראשיתו של ההליך שלפני בבקשה לביצוע שטר חוב ע"ס 344,626 ש"ח החתום על ידי המרכז הגדול לשירותי רכב (אצל קפלן) (1990) בע"מ (להלן: "המרכז הגדול") לפקודת דובק בע"מ (להלן: "דובק") בחתימת קפלן משה ושטוב ישעיהו (להלן: "נתבעים 2 ו-3" בהתאמה  או "הנתבעים")  כערבים, אשר הוגש לביצוע ביום 17 אוקטובר 2004. לנתבעים נתנה רשות להגן )ת.א. 23968/05(. המרכז הגדול הגישה ביום 30 מאי 2006 תביעה נגד דובק לנזקים שנגרמו לה כתוצאה ממעשיה ומחדליה של דובק (ת.א. 33265/06 להלן: "התביעה הנגדית"). במסגרת הליך זה הוגשה גם הודעת צד ג' נגד ישרס מבני תעשיה בע"מ (להלן: "ישרס"). הדיון בשתי התביעות אוחד.

דובק התקשרה עם המרכז הגדול בהסכם שכירות (להלן: "הסכם השכירות הראשון"), במסגרתו שכרה המרכז הגדול בניין ברחוב אהרונוביץ 14 בבני ברק (להלן: "המושכר") וזאת לתקופה של 5 שנים עד ליום 30 ספטמבר 2004. שטר החוב הוגש לביצוע בשל חוב דמי שכירות לחודשים יולי עד ספטמבר 2004, יתרת חובות חשמל ופיצויים מוסכמים בגין הפרתו של הסכם השכירות הראשון. אין מחלוקת בין הצדדים כי דמי השכירות וחשבונות החשמל בסכום הנטען לא שולמו.

טענות הנתבעים כי השטר נשוא ההליך לא נמסר כלל לתובעת במסגרת הסכם השכירות הראשון. עוד טוענים הנתבעים לקיזוז נזקיהם כתוצאה מהפרת הסכם השכירות הראשון, אשר לטענתם הוארך על ידם כדין. לטענת הנתבעים מימשו האופציה והאריכו את משך תקופת השכירות עד ליום 30 ספטמבר 2009. ברם, נוכח התנהלות דובק, אשר טענה כי ההסכם לא הוארך כדין, נאלצה המרכז הגדול להתקשר בהסכם חדש עם ישרס בינואר 2005 (להלן: "הסכם השכירות השני") והדבר הסב לה נזקים כספיים גדולים, כמפורט בכתב התביעה.

לפני העידו מר ישעיהו שטוב ומר משה קפלן (ישיבה מיום 15 מאי 2008) מנהלי ההמרכז הגדול, מר אברהם בוסקילה  ומר יעקב ראוכר, מנהל אגף לוגיסטיקה בדובק,  (ישיבה מיום 22 מאי 2009), מטעמה של דובק. לאחר מכן סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב. (ציטוטים מהפרוטוקול יהיו בהתאמה למועדי מסירת העדויות)

2.      השאלות בהן עלי להכריע הן האם לנתבעים טענת הגנה כנגד מימושו של השטר. האם השטר נשוא ההליך נמסר כדין לדובק והאם הוכחה טענת הקיזוז הנטענת, אשר פורטה בתביעה הנגדית.

דיון והכרעה

לשאלה האם נמסר השטר נשוא ההליך לדובק ?

3.      הנתבעים טוענים בהסתמך על סעיף 20(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), כי לא מסרו את השטר לדובק. הנתבעים מפנים בענין זה לסעיף 19.1 להסכם השכירות ולפיו יופקדו אצל הנאמן, עו"ד גיא משיח שני שטרות חוב על סך 100,000 דולר כל אחד, בחתימתו של מר אברהם בוסקילה ושני ערבים נוספים.

אין מחלוקת כי השטר נשוא ההליך לא היה נקוב בסכום ומולא על ידי דובק בהתאם ליתרת החוב הנטען. השטר לא הופקד בנאמנות אצל עו"ד משיח, עוד אין מחלוקת כי מר בוסקילה אינו חתום על השטר.

טוענת דובק כי השטר נמסר כדין במועד חתימת הסכם השכירות הראשון. לטענת דובק הדרישה הקבועה בסעיף 19.1 להסכם לחתימתו של בוסקילה היא טעות הקלדה טכנית הנובעת מהעובדה כי הנתבעים "נכנסו" בנעליו של בוסקילה, אשר חתם על הסכם שכירות עם דובק שבועות ספורים קודם לכן. לטענת דובק הועתק החוזה המקורי, אשר נחתם ביום 14 ספטמבר 1999 ו"נשכחו" השמטות ותיקוני הדפסה. טעויות דפוס נוספות בהן ניתן להבחין בנקל הן תאריך חתימת ההסכם, אשר נותר 14 ספטמבר 1999 ולא שונה, בשעה שאין מחלוקת בין הצדדים כי נחתם כחודש לאחר מכן. בדומה, גם "מטרת השכירות", כפי שפורטה בסעיף 4.1 להסכם השכירות הראשון נותרה "בית מאפה", כאשר אין מחלוקת כי המרכז הגדול הפעילה במקום אולם שמחות וארועים ואילו בוסקילה עסק במאפים.

עוד נטען הן על ידי דובק והן על ידי בוסקילה (עמ' 152 ש' 1-18) כי לא היתה כל כוונה שבוסקילה יחתום על שטר חוב לטובת דובק לאחר שהנתבעים נכנסו בנעליו ושכרו את הנכס. חיזוק לטענת בוסקילה הינו זכרון הדברים שנחתם בין בוסקילה "בית המאפה" לבין המרכז הגדול ( נספח ג' לתצהיר ראוכר) ובו הוסכם כי בוסקילה יופטר מכל התחייבויותיו כלפי דובק "לרבות להשבת כל הערבויות והבטחונות שהופקדו על ידו". עוד עלה באופן מפורש מזכרון הדברים כי במידה ודובק לא תתן אישורה לשחרורו של בוסקילה או לא יושבו אליו כל הבטחונות ישאר בוסקילה השוכר של המושכר ולמרכז הגדול לא תהא כל זכות בו. (ראו לענין זה ה"הואיל" השני וסעיף 1 לזכרון הדברים)

הנתבעים ביקשו לדחות טענה זו ואף הצביעו על שינויים והתאמות שבוצעו בסעיף 19 להסכם השכירות הראשון, אשר יש בהם להוכיח כי כוונת הצדדים היתה להותיר את הדרישה לחתימת בוסקילה על השטר על כנה (למשל, החלפת שמו של הנאמן). כן טוענים הנתבעים כי לבוסקילה ניתנה תמורה לערבותו, בכך ששילם למרכז הגדול דמי שכירות "זניחים" בסך של 150 דולר בגין נכס ששילם עבורו מאוחר יותר 500 דולר. עוד לטענת הנתבעים יתכן כי השטרות נשוא ההליך "נשארו" בידי דובק לאחר ש"נשמטו" בטעות על ידם. (עמ' 5 ש' 1-2). שטוב וקפלן העלו "השערה" (עמ' 2 ש' 24, עמ' 4 ש' , עמ' 25-27, עמ' 122 ) כי היו אלו שטרות שהוכנו על ידם עבור ספקים אחרים ונשארו בהיסח הדעת על שולחנו של ראוכר, בין הטיוטות שהוחלפו עם דובק במהלך המו"מ שקדם לחתימת הסכם השכירות הראשון. מנגד העיד ראוכר כי השטרות מולאו בכתב ידו, בנוכחות הנתבעים 2 ו-3 "והם חתמו" ואמרו לו כי "באו עם השטרות מהבית" (עמ' 187 ש' 12-27).

4.      איני מקבלת את טענות וגרסת הנתבעים. איני מקבלת את ההסבר שניתן על ידי  שטוב ולפיו בזכרון הדברים, שנחתם עם בוסקילה, כוונת הצדדים היתה "ערבויות ובטחונות ולא השטר" (עמ' 7 ש' 16). איני מקבלת את טענת הנתבעים כי לא היו חותמים ערבים על השטר ללא חתימת בוסקילה, טענה שנסתרה והוכחה כבלתי נכונה בעצם חתימתם כערבים על החוזה עצמו (עמ' 12, ש' 4-19). עוד אני קובעת כי היות ומתן שטרות הבטחון בהתאם לסעיף 19 להסכם השכירות הראשון היה תנאי יסודי להסכם (ראה 23 להסכם השכירות הראשון), גרסת הנתבעים כי השטר נשוא ההליך לא נמסר מעולם על ידם לדובק וגם לא שטר אחר אינה מתקבלת על הדעת ומהווה לכשעצמה הפרה יסודית של הסכם השכירות הראשון. לבסוף, אציין כי נתתי אמון מלא בגרסתו של בוסקילה ושל ראוכר לכך שלא היה כל הגיון עסקי או מסחרי לדרישה שבוסקילה יערוב להסכם, בשעה שהיה ברור לכל כי אינו יכול לעמוד בהתחייבויות הקבועות בו, שהרי זו היתה הסיבה לכך שהמחה זכויותיו למרכז הגדול. זאת ועוד, גם ההשערה ולפיה "הושארו" בהיסח הדעת, שני שטרות חתומים, במספרים סידוריים עוקבים, "בין הניירות" במשרדי דובק הינה בלתי הגיונית ובלתי מתקבלת על הדעת.

לפיכך, קביעתי היא כי השטר נשוא ההליך נמסר על ידי הנתבעים והמרכז הגדול במועד חתימת הסכם השכירות הראשון והוחזק על ידי דובק כדין ובהתאם לתנאיו.

אין בעובדה כי הסכום בשטרות לא מולא במועד כדי לפגוע בתוקפם,  מסירתם או האחיזה בהם. השלמת הסכום החסר בהתאם להרשאה, כאמור בסעיף 19 לפקודה בוצע כדין. זאת, בהינתן כמובן שלא ננקב סכום העולה על גובה ההתחייבות כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 19 להסכם השכירות הראשון (100,000 דולר לכל שטר). גם בטענה כי שטרי החוב לא נמסרו לעו"ד משיח, ב"כ דובק, בנאמנות, אין כדי לפגוע בזכות דובק לעשות שימוש בשטר, כאשר אין מחלוקת כי נמסרה לנתבעים הודעה בטרם הוצגו השטרות לפירעון וכאשר בפועל לא נפגעה זכות הנתבעים לטעון את כל טענותיהם לענין זכותה של דובק להיפרע.

5.      לפיכך,  משקבעתי כי דובק אוחזת בשטר כדין ובהתאם להסכם השכירות הראשון ולאחר שאין מחלוקת לגבי גובה החוב הנטען נשאלת השאלה האם למרכז הגדול זכות לקזז נזקיה הנטענים.

בבסיס תביעת המרכז הגדול שתי טענות עיקריות. האחת כי ההסכם הופר על ידי דובק, בהנתן שמומש כדין על ידי המרכז הגדול. השניה כי נגרמו למרכז הגדול נזקים כתוצאה מההפרה הנטענת.

החלטתי לדחות את שתי הטענות. קביעתי היא כי המרכז הגדול לא מימשה את האופציה להשכרת המושכר לחמש שנים נוספות, בהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם השכירות הראשון. עוד קביעתי היא כי הנזקים הנטענים, למעט שכ"ד ששולם בחמישה עשר חודשי השכירות האחרונים, הגם שרובם לא הוכחו, לא נגרמו למרכז הגדול. והעיקר הוא שלא הוכח קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין "התנהגות" דובק.

שאלת מועד מימוש האופציה בהתאם להסכם הראשון

6.      בסעיף 7.3 להסכם השכירות הראשון נקבע כי "מימוש האופציה ע"י השוכר כאמור, יעשה ע"י מתן הודעה בכתב של השוכר למשכיר על כוונתו לממש את האופציה, וזאת 120 יום לפחות לפני תום תקופת השכירות".